פרשת אחרי מות קדושים
בפרשתינו מופיע אחד היסודות הגדולים והמרכזיים בתורה: “ואהבת לרעך כמוך". על הפסוק הזה כותב רש"י: “אמר רבי עקיבא זה כלל גדול בתורה.” כלומר לא מדובר בעוד מצווה אחת מתוך תרי״ג מצוות, אלא בעיקרון יסודי שעליו עומדת כל מערכת היחסים שבין אדם לחברו. כל דיני לשון הרע, גניבה, נקימה, נטירה, צדקה, כבוד הזולת, זהירות בכבודו ובממונו של האחר, כולם נובעים מהשורש הזה. אם אדם מפנים באמת את “ואהבת לרעך כמוך” ממילא הוא נזהר שלא לפגוע, שלא לצער ושלא להקטין את חברו. ופה באה ונשאלת השאלה: מה הפירוש “כמוך”? וכי אדם יכול לאהוב את חברו בדיוק כמו שהוא אוהב את עצמו? הרי טבע האדם הוא לדאוג לעצמו תחילה ולחשוב על צרכיו על כבודו ועל טובתו האישית, כיצד אם כן התורה מצווה על דבר שנראה לכאורה בלתי אפשרי?
מסביר הרמב"ן זיע"א שאין הכוונה שיאהב את חברו ממש באותה מידה שהוא אוהב את עצמו, שהרי “חייך קודמין לחיי חברך”. אלא שהתורה מצווה שלא יקנא בו ושלא ירצה לחברו פחות טוב ממה שהוא רוצה לעצמו. אדם צריך לשמוח בטובתו של חברו באמת ובתמים לא רק כלפי חוץ. אם חברו מצליח – שישמח. אם חברו מתכבד – שלא תהיה עינו צרה עליו. אם חברו מתברך – שלא יתכווץ לבו. אהבה אמיתית פירושה לב נקי מקנאה ונקי משנאה מוסתרת.
בהקשר לכך מצינו בפרשה שכתוב: "קדושים תהיו כי קדוש אני ה’ אלוקיכם" מסביר האור החיים הקדוש זיע"א שקדושה איננה רק התרחקות מאיסור אלא התקדשות גם בדברים המותרים. כלומר האדם יכול להיות שומר תורה ומצוות ואינו עובר שום עבירה אך עדיין להיות שקוע בעצמו, בתאוותיו ובהנאותיו. התורה דורשת מדרגה גבוהה יותר להיות קדוש גם במידות, גם באכילה, גם בדיבור וגם ביחס לאחר. לא רק לא לעבור עבירה אלא לרומם את החיים כולם. הקשר בין “קדושים תהיו” ל“ואהבת לרעך כמוך” הוא ברור : אי אפשר להיות קדוש בלי לאהוב את הזולת. קדושה היא לא פרישות מחברת בני אדם אלא רוממות בתוך חברת בני אדם. אדם קדוש הוא אדם שמתקן את מידותיו, שמזכך את לבו, ושמרחיב את לבו לאחרים.
בהקשר לכך מובא סיפור יפה הממחיש לנו את הדברים: מסופר על אחד מתלמידי רבי ישראל סלנטר זיע"א שפעם בערב יום הכיפורים ראוהו חבריו איך שהוא שמתפלל באריכות ובהתלהבות עצומה כשפניו בוערות מאש של קדושה והוא שקוע בדבקות ובהתרגשות גדולה עד כדי כך שכל הרואים חשבו לעצמם הנה עובד ה’ אמיתי. לאחר התפילה שאל אותו רבי ישראל היכן הוא אוכל את הסעודה המפסקת. ענה התלמיד שהוא סועד בבית אלמנה אחת כדי לחזק את ליבה בערב היום הקדוש. אמר לו רבי ישראל דבר קצר ועמוק: “כשתיכנס לביתה אל תהיה צדיק, תהיה מענטש. אל תאריך אל תכביד ואל תגרום לה לעבוד קשה. תאכל בפשטות, תברך בשקט ותן לה הרגשה טובה. זה יום הכיפורים שלה לא פחות משלך". אותו תלמיד למד אז יסוד גדול: לפעמים אדם חושב שהוא עובד את ה’ אך שוכח את האדם שנמצא מולו. התלהבות רוחנית היא לא תחליף לרגישות אנושית. קדושה אמיתית נמדדת לא רק בדבקות שבתפילה, אלא בעדינות הלב ובהתחשבות בזולת.
וכמו כן אנו רואים שבפרשת אחרי מות מתוארת עבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים, שיא הקדושה. ומיד לאחר מכן בפרשת קדושים התורה עוסקת במצוות שבין אדם לחברו: לא תגנובו, לא תכחשו, לא תונו, לא תלין פעולת שכיר, מפני שיבה תקום, ואהבת לרעך כמוך. פה התורה מראה לנו שהדרך אל קודש הקודשים עוברת דרך היחס הפשוט והיום יומי לבני אדם.
מכאן המסר הגדול לחיינו: כל אחד רוצה שיכבדו אותו, שידברו אליו בנחת, שיבינו אותו, שישמחו בהצלחתו. אם כך אנו רוצים – כך ננהג כלפי אחרים. לפני שמוציאים מילה מהפה, נשאל: האם הייתי רוצה שישמעו אותי כך? לפני שמגיבים בכעס, נחשוב: האם כך הייתי רוצה שיגיבו אליי?
זהו הכוונה של “כמוך”. שכשאדם חי כך הוא נעשה קדוש בתוך חייו. קדוש בביתו ובקהילתו, ברחוב ובכל מקום שבו הוא נמצא. ומתוך אהבת רעים אמיתית זוכים גם להשראת שכינה ולברכה מאת השם. וכמו שכותב האדמו"ר הזקן זיע"א בספר התניא (פרק ל"ב) על המובא בתפילת העמידה "ברכנו אבינו כולנו כאחד" – שכש"כולנו כאחד" אזי "ברכנו אבינו".
יהי רצון שנזכה במהרה לגאולה האמיתית והשלימה בבניין בית המקדש ובביאת משיח צדקנו בקרוב ממש.
ר' סימון יוסף ג'אנאשוילי – לוד
