פרשת 'ויחי'
וזאת הברכה!
במרכז הפרשה קוראים אנו את ברכת יעקב אבינו לבניו, "היאספו… איש איש כברכתו בירך אותם" (מט, כח), כל אחד מהשבטים קיבל ברכות לפי מעלותיו וסגולותיו המיוחדות. לראובן אומר האבר יעקב: "פחז כמים אל תותר…" (מט, ד) –בגלל פזיזותך איבדת את הבכורה, המלוכה והכהונה שהיה בידיך, וניתנה המלכות ליהודה, הבכורה ליוסף, והכהונה ללוי. לשמעון ולוי: "… כלי חמס מכרותיהם, בסודם אל תבוא נפשי בקהלם אל תחת כבודי, כי באפם הרגו איש …" – תפסתם בחרב, המסמל את עשו – שהוא ההיפך מדרכי, זה "שהתברך" בברכת "ועל חרבך תחיה", ההיפך מהסמל שלי – "הקול קול יעקב". וכך המשיך לברך את שאר השבטים.
במבט ראשון, נדמה כי לכאורה ראובן, שמעון ולוי לא זכו לברכה כי אם לביקורת קשה ומטלטלת מצד האבא יעקב וההיפך ממה שזכו שאר האחים! מדוע? ומדוע נכללו אלו בכלל הברכות של שאר האחים? שאלה זו שואל רש"י: "והלוא יש מהם שלא ברכם אלא קנטרן"! אבל רבנו האור החיים הקדוש זצ"ל מפרש: "כי דיבורו הקשה להם הוא ברכה". והביאור, כי הברכה האמיתית של האדם הוא בתכונות ומעשים שאותם הוא קנה בעבודה עצמית, ואם הוא מקבל הדרכה והכוונה, ובשפתנו אנו "ביקורת בונה", הרי שזוהי הברכה עצמה, "איש איש כברכתו ברך אותם" – כל אחד התברך במה שיהיה לו לברכה, כי הרי יעקב בברכותיו נגע בנקודות הכי מרכזיות של כל אחד מהאחים, מה"שבטי י-ה".
כך ראובן איבד את שלושת המעלות שניתנו לו בגלל פזיזותו – כי עם מידת פזיזות א"א להיות לא מלך, לא כהן ולא בכור, בניגוד ליהודה שזכה למלכות בגלל גבורה ואצילות נפש שגילה במעשה תמר, באומרו קבל עם ועולם "צדקה ממני" – מעשה המגלם בתוכו איזון של כל המעלות החשובות למלך ומנהיג – אצילות, גדלות, גבורה, רוך ויישוב הדעת, ועל שמו נקראים אנו "יהודים", וממנו יצא דוד המלך ובקרוב בע"ה מלך המשיח! וכך ממשיך יעקב לברך את זבולון "לחוף ימים ישכון" – יצליח בעסקים חובקי עולם, ויששכר אחיו "חמור גרם רובץ בין המשפתיים" – תלמיד חכם שיושב ולומד תורה ללא הפוגה, בעמל ויזע. שותפות זו בין זבולון ויששכר, מזכה אף את זבולון שלא זכה לשבת באוהלה של תורה, בברכת התורה, כי בעצם השותפות שלו עם יששכר הריהו כמוהו. ובסוף מברך יעקב את יוסף: "בן פורת יוסף בן פורת עלי עין" – לא ישלוט בך עין הרע לעולם, בגלל שהקרבת את חייך למען האימא רחל, ברגע של פגישה ביני לבין עשו, כאשר חסמת בגופך את האימא רחל לבל יראה אותה אותו רשע…" – תזכה מידה כנגד מידה שלא ישלוט בך עין הרע לעולם.
כי כל אחד התברך במה שיהיה לו לברכה, לפי מעלותיו וסגולותיו.
מסופר, כי באחת ממלחמות העולם, בעת הפוגה, חנו קבוצת חיילים לחמם מעט את עצמם ולהתחזק, לקראת המערכה שבדרך, והעמידו על האש קדרה מלאה בדייסה משובחת. החיילים עמדו עם צלחותיהם בידיהם לאכול מהדייסה הרותחת, והנה נשמעת תרועת החצוצרה, האומר כי האויב ניצב בשער ויש לצאת לקראתו חיש מהר. תוך שניות עפו להם הצלחות בזה אחר זה, והחלו לקחת את נשקם ולעלות על סוסיהם כשפניהם אלי קרב.
בין החיילים היה "חייל לא יוצלח", עצלן ופחדן. עמד זה והביט בעיניים כלות אל הדייסה שלא יזכה לטעום ממנה, ולאחר מחשבה קצרה לקח את מימייתו, שפך מתוכה את המים והכניס לתוכה את הדייסה הרותחת, נטל את המימייה הרותחת, הניחה על גב הסוס ומיהר לעלות עליו כדי להצטרף לחבריו לפלוגה.
הסוס שחש בחום היוצא מהמימייה הרותחת, מיהר את ריצתו והחל דוהר בפראות ללא כל אפשרות לריסון. הסוס עבר את הפלוגה והמשיך הלאה היישר לתוך מחנה האויב. החייל המבוהל החל לצעוק ולצווח, וצווחות האימים יחד עם הסוס הדוהר, הצליחו לזרוע פחד בלב האויב, והללו מיהרו לנוס על נפשם. וכך ניצח את האויב.
כששמע מפקד הגדוד על הניצחון המופלא, ביקש להעניק אות הצטיינות לחייל האמיץ שהביא את הניצחון. אלא שהמ"פ (המפקד הישיר של הפלוגה) שהכיר היטב את החייל, סירב להעניק לחייל את אות ההצטיינות, באומרו לחייל: "הדייסה ניצחה, לא אתה!".
הלקח לגבינו כה אקטואלי, כי לעיתים מחפשים אנו לקבל ברכות בדרך "קלה", וכל אחד מאתנו זקוק לברכה ולסייעתא דשמיא מיוחדת, אך נזכור, כי הברכה יכולה להיות ממש מעל ראשך, והקב"ה מחכה לשינוי פנימי קטן בתוככי נפשך, די ביחס בכבוד וברגישות המתאימה לזולת, בכיבוד הורים, במעשה חסד, לצד קביעת עיתים לתורה, ואז תזכה בברכה המיוחלת! כי החכמה היא מה הנך מביא אתך, משהו משלך! שם נמדדת גדלותך! וזוהי הברכה עצמה!
הרב יצחק גאגולה – רחובות
