פרשת פנחס
פלס שמימי לעומת האנושי:
פעמים רבות במבט לאחור על תקופה שחלפה, או הזדמנות שהתגלגלה משמים לפתחנו ולא נוצלה כדבעי, אנו מתמלאים בנקיפות מצפון ובהרהורי חרטה, אך מה לעשות וכבר מאוחר מדי. איך אמר לי פעם יהודי יקר תוך כדי שיחה – "השכל הוא כמו משטרה – מגיע תמיד לאחר האירוע". כמה אמת עצובה טמונה במשפט הזה.
הבה נתבונן יחד בלקח נפלא אותו מוצא בין פסוקי פרשתנו ר' ירוחם ליבוביץ' זצ"ל המשגיח של ישיבת מיר (דעת תורה פנחס, עמ' רלה'). משה רבנו פונה לקב"ה ומבקש ממנו "יפקוד ה' אלוהי הרוחות איש על העדה" – הכוונה למי שימשיך את דרכו של משה בהנהגת עם ישראל לאחר פטירתו.
מפרש רש"י במקום "כדאי הוא יהושוע ליטול שכר שימושו שלא מש מתוך האוהל". יהושוע נצמד למשה רבנו אף בעלייתו לקבל את התורה מפי ה'. הוא היה היחידי שחיכה לו שם למרות שלא הורשה לעלות, והגם שלא ידע לכמה זמן משה עולה. כל זה מתוך רצון להשיג עוד כמה דקות במחיצת האדם הגדול עבד ה' – משה רבנו. כיון שכך, הוא צבר שעות רבות של שהייה במחיצת משה, מה שהקנה לו מבט רחב ומעמיק לתוככי נבכי הנהגת הציבור לאור דרכה של תורה. וביותר, הוא התלמד רבות להיות נושא בעול בצרכי ציבור. שכן כל תפקידו של מלך הוא, לדאוג שכל שכבות העם כולל המוחלשות יקבלו את המגיע להם על פי דין וללא אפליה כפי שצריך להיות.
ובאמת לימדונו רבותינו במדרש (שמות רבה ב' ב') שהקב"ה בחן את מנהיגנו באופן בו הם רעו צאן. הרי לתקשורת בין אישית אנושית, יש עוד מחויבויות ויש את התגובה של הצד שכנגד והיא נלקחת תמיד בחשבון. אולם לרדת לרזולוציות כה קטנטנות, לדאוג לצאן כפי שעשו משה ודוד, זה מראה על עבודה אישית מאומצת שהובילה לרגישות שהם גילו, ומי שיש לו מן המצרך הנדיר הזה הוא המתאים ביותר לשמש כמנהיג בכלל ישראל.
כך היה מנהגו של דוד בטרם שיחרר את הצאן מהדיר לאכול. היה פותח תחילה את הפתח לקטנים ביותר, כיון ששיניהם חלשות. הם ילחכו בקלות את ראש העשב שהוא החלק הרך ביותר. לאחר מכן הוא אפשר לזקנים לצאת. שניהם חזקות יותר מהטלאים הרכים, והם אכלו את אמצע הגבעול שהוא קשה יותר. לבסוף הוא שיחרר את הצעירים החזקים, שיאכלו את תחתית העשב הקרוב לאדמה, שהוא חלק הגבעול הקשה ביותר.
גם משה נבחן בכך שרץ אחר הגדי שברח. כשראה שהיה צמא, אמר "לא ידעתי שאתה צמא", והחזירו על כתפיו מחמת טרחת הדרך. אמר הקב"ה על שניהם "יש לכם רחמים לנהוג כך בצאן, אתם מתאימים לרעות את צאני".
כאן מפתיע המשגיח זצ"ל במבט מזווית מעניינת – אם היינו עוצרים אדם ברחוב ושואלים אותו האם מעשה שכזה יש לו משמעות? כולם היו מזלזלים ואומרים נו, זה מראה על רגישות לבעלי חיים ותו לא. היו אפילו כאלה שיחשיבו זאת לבזבוז זמן ולהתעניינות בדברים חסרי חשיבות. אולם דווקא דברים אלו, הם אלו שזיכו את גדולי אומתנו להנהגה ולמלכות, המראים על עוצם מעלתם.
חשוב להדגיש אין הכוונה כאן לכיסאולוגיה המאפיינת את העולם המערבי, שם למדוד כמה אתה חזק ושווה, פירושו להיות כוחני דורסני, ובעל לשון מושחזת היודעת להשתלח בכל יריב קטן כגדול. אלא המדובר כאן הוא על מלכות שהיא עבדות מוחלטת לרווחת הציבור ולהדרכתו בדרך ישרה – נשיאה בעול של ממש, עם כל ההיקף והעומק שבדבר.
עובדה זו רק מחזקת אותנו בעבודה האישית שלנו, כמה אין להתייחס למבטי הסביבה בדברים שאנו יודעים בבירור שהאמת אתנו, והעקשן והדבק במטרה יצליח. (כמובן תמיד חשוב להיות ערני שמא אנו שוגים, ואף להיות פתוחים לקבל חוות דעת מחבר הדורש בטובתנו שניחן חכמת חיים).
ידוע על הרב וולבה זצ"ל שפעם אחת ראיין משגיח שהיה אמור להיכנס לישיבה בה היה חלק מהצוות הרוחני. במהלך הריאיון שאל הלה האם תהיה לו סמכות לזרוק בחור מהישיבה, הרב וולבה בשמעו זאת מיד החליט שאין הוא מתאים לתפקיד של משגיח האחראי על פיתוח והדרכת הבחורים בעבודת ה' בדרך המוסר המידות. שכן אם מלכתחילה זוהי הגישה, הרי זה עניין של זמן שכדי להרגיש את שכרון הכח של התפקיד זה יקרה, ולא משיקולים ענייניים אלא ממקומות אפלים. והרי לזרוק בחור מישיבה ובפרט בדורנו, דור המקשים והאינסטנט, פירושו של דבר כיליון על זרעו וזרע זרעו אלא אם כן יתרחש נס, והרי אין סומכים על נס.
הרי לנו כי בעינה של תורה, תפקיד אינו כלי כדי שהאדם ישליט את כוחו וגחמותיו על הציבור הנמצא תחתיו, אלא הוא מתנת שמים שניתנה לאותו אחד כדי להועיל לכל מי שאפשר. על הרב שך זצ"ל מסופר שלאחר מינויו לראש ישיבת פוניבז', הוא היה נכנס לבית המדרש ושואל עם מי אפשר לעשות חסד. כך נראים גדולי ומאורי ישראל.
יש תמונה של ר' חיים עוזר גרודז'ינסקי זצ"ל עם בחורה צעירה במרפסת ביתו. כמה שזה נשמע מפליא, הסיפור מאחוריה הוא עוד יותר מפליא.
התקופה הייתה ימי מלחמת העולם שהעול העצום שהיה על כתפיו של ר' חיים היה עצום, לדאוג לפליטי הישיבות למקום ראוי למען יוכלו לשבת על התורה והעבודה, לצד שאלות הלכתיות שהתעוררו מפאת המצב. כך שעסקנים רבים גדשו את מעונו לקבל עצה והדרכה.
לפתע הגיעה נערה צעירה ובקשה להיפגש עם הרב. המשב"ק הסביר לה שכעת זה לא הזמן, ויש שאלות גורליות על הפרק. אולם ר' חיים בחושיו המחודדים שם לב לנוכחותה, קרא לה ושאל לרצונה.
התברר כי היא הייתה ממש ימים ספורים לפני חתונתה, והיא בקשה לדעת הלכות בסיסיות שכל בת ישראל צריכה לדעת. ר' חיים עוזר דחה את כל עיסוקיו הרבים ונפנה למקום שקט, שם הסביר לה את יסודי הדברים בנחת, תוך שהוא מוודא שהיא מבינה היטב. ורק משהיה בטוח שהדברים התקבלו והתיישבו על ליבה, הוא ברך אותה בברכת מזל טוב ופטרה לשלום – זהו גדול בישראל. וכפי שהגדיר בעל התניא זצ"ל "מוח שליט על הלב".
הרב מיכאל מירון הי"ו מלוד
