פרשת ואתחנן
"וָאֶתְחַנַּן אֶל ה' בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר" שואל רבנו האור החיים הקדוש מהו ביאור המילים בָּעֵת הַהִוא, על איזו עת, על איזה זמן מדבר משה רבנו.
אמנם נראה הוא שמשה רבנו מתפלל על עצמו שיזכה להיכנס לארץ ישראל למרות הגזירה שנגזרה שלא יכנס לארץ, אבל רבנו האור החיים הקדוש אומר שחס ושלום שנחשוד למשה שהתפלל על עצמו בלבד ולא על כל עם ישראל, אנשי דור המדבר, עליהם גם כן נגזר שלא יכנסו לארץ.. להיפך, כל תפילתו של משה לא באה אלא בָּעֵת הַהִוא, באותו הזמן שבו נגזרה עליהם, על דור המדבר, הגזירה שלא יכנסו לארץ, באותה העת בה נשבע הקדוש ברוך הוא על אותו הדור שלא יכנסו לארץ הקדושה.. וכל זה, כל התפילה לא הייתה אלא בשבילם, רק שמשה התפלל על עצמו משום שידע שאמנם הקדוש ברוך הוא נשבע על עם ישראל שלא יכנסו לארץ כפי שאומר הפסוק 'וַיִּשְׁמַע ה' אֶת קוֹל דִּבְרֵיכֶם וַיִּקְצֹף וַיִּשָּׁבַע לֵאמֹר; אִם יִרְאֶה אִישׁ בָּאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה הַדּוֹר הָרָע הַזֶּה אֵת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לָתֵת לַאֲבֹתֵיכֶם..' אבל השבועה הייתה גם על משה עצמו שהיה בכלל הגזירה וכפי שממשיך הפסוק ואומר 'גַּם בִּי הִתְאַנַּף ה' בִּגְלַלְכֶם לֵאמֹר גַּם אַתָּה לֹא תָבֹא שָׁם..'
ובאמת יש לנסות להבין מדוע נענש משה ונכלל באותה השבועה, כלום חטא הוא עם עם ישראל בחטא המרגלים.. כלום הוא זה שכפר בטובתו של הקדוש ברוך הוא לא רצה להיכנס לארץ ישראל?! ועוד שהרי ידוע שחטאו של משה היה לאחר מכן, בזה שאמר לבני ישראל 'שִׁמְעוּ נָא הַמֹּרִים..' שמשום זאת נענש שלא יכנס לארץ. ומדוע תולה משה רבנו את הגזירה שלא יכנס לארץ בעם ישראל, בחטאם שחטאו כששמעו אל המרגלים.
אמנם בילקוט מעם לועז מסביר שהיה לו למשה רבנו להתפלל על כל המרגלים שלא יחטאו ויוציאו שם רע על ארץ ישראל כפי שהתפלל על יהושע ואמר לו: 'י-ה יושיעך מעצת מרגלים..' והקדוש ברוך הוא מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה ולכן נענש ונכלל באותה השבועה והגזירה הנוראה והקשה על כל אותו הדור שימותו במדבר ולא יזכו להיכנס לארץ הקדושה. ורמז לדבר מסופי התיבות של המילים אִם יִרְאֶה אִישׁ בָּאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה, 'משה'.. אלא מכל מקום לא רצה הקדוש ברוך הוא להעניש את משה רבנו ביחד עם עם ישראל באותו הזמן, ולכן המתין לו הקדוש ברוך הוא עד מעשה הסלע שם אמר לבני ישראל: שִׁמְעוּ נָא הַמֹּרִים.
אבל משה רבנו שהבין טוב מאד מדוע ומתי נגזרה עליו הגזירה שלא יכנס לארץ ישראל, הוא בעצמו חפץ היה לתקן את הדבר. משה הבין מה הוא צריך לתקן כבר באותו הזמן. כבר בָּעֵת הַהִוא התפלל משה אל ה' יתברך שיבטל מעליו את הגזירה הקשה, שיבטל מעל עם ישראל כולו את גזירה הנוראה. בזאת הראה משה שמבין הוא שהיה צריך להתפלל גם על שאר המרגלים ולא רק על יהושע, והיינו שבכל זאת, עם כל מה שרצה משה רבנו להיכנס לארץ ישראל, עם כל זאת חפצו האמיתי היה בביטול הגזירה הקשה מעל עם ישראל.
ואם נשאל שהרי בתפילתו לא הזכיר את עם ישראל, אלא אותם בלבד, לזאת נענה שעדיין לא בא משה להתפלל אלא עליהם, ואפילו שהזכיר בתפילתו את עצמו בלבד, מכל מקום כוונתו הייתה שאם ישמע הקדוש ברוך הוא לתפילתו שהתפלל על עצמו ותותר השבועה לגביו, ובאמת יותר סביר שלגביו תתקבל התפילה מאשר עליהם בעלי העוון, באשר הוא נקי, צדיק וחסיד, ולא כמוהם פשעו וחטאו. ואם כן ממילא יוכל לאחר מכן להוסיף ולהתפלל עוד גם על עם ישראל, ויהיה הדבר קל יותר גם בשבילם שהרי אמרו במשנה בנדרים: 'בא רבי עקיבא ולימד שהנדר שהותר מכללו הותר כולו..' והיינו שברגע שהותר חלק מהנדר, אותו החלק המדבר על משה רבנו עצמו שלא יבוא אל הארץ, באותו הרגע אפשר גם להתפלל על שאר העם, שהרי גם לגביהם כבר לא חלה השבועה.. והיינו שתחילת תפילתו של משה לא הייתה אלא על בני ישראל.. לתקן את אשר חטא כשהתפלל על יהושע בלבד.
רואים אנו את אהבתו הגדולה של משה רבנו הרועה הגדול לעם ישראל, שאפילו בשעה שהתפלל על עצמו לא הייתה דעתו נתונה אלא בשבילם.. שעל ידי תפילתו על עצמו יוכל להתפלל גם עליהם.
ממשה רבנו ע"ה אנחנו לומדים איך מתפללים. וכמו שמבאר רבנו האור החיים הקדוש שבפסוק זה נרמזים מספר דברים הצריכים לו לאדם שתתקבל תפילתו, וארבעה הם: שיתפלל בתחנונים כעני דופק על פתח. שידע ממי לבקש, מה' שהוא מקור הרחמים, אולי יחוס, אולי ירחם. שידע מתי לבקש, מהו הזמן המתאים לתפילה. שיפרש תפילתו שלא ישתמע ממנה דבר אחר שאינו זקוק לו.
ונבאר מעט את הדברים: אומרת המשנה בברכות, 'רבי אליעזר אומר העושה תפלתו קבע אין תפלתו תחנונים..' ונחלקו בזה האמוראים בגמרא בכוונת המשנה. אמנם להלכה הובאו בראשונים בעיקר שיטתם של רבי אושעיא ורבנן: 'מאי קבע אמר רבי יעקב בר אידי אמר רבי אושעיא כל שתפלתו דומה עליו כמשוי ורבנן אמרי כל מי שאינו אומרה בלשון תחנונים..' ונחלקו הראשונים להלכה אם כדעת רבי אושעיא או כרבנן או כשניהם.
הרמב"ם הביא את שתי השיטות, וזה לשונו בהלכות תפילה (פרק ד הלכה טז): 'כיצד היא הכוונה שיפנה את לבו מכל המחשבות ויראה עצמו כאלו הוא עומד לפני השכינה, לפיכך צריך לישב מעט קודם התפלה כדי לכוון את לבו ואחר כך יתפלל בנחת ובתחנונים ולא יעשה תפלתו כמי שהיה נושא משאוי ומשליכו והולך לו..' ונראה שלדעתו אין מחלוקת ביניהם. וכן פסק להלכה בשולחן ערוך (או"ח סימן צח ס"ג): 'יתפלל דרך תחנונים כרש המבקש בפתח ובנחת, ושלא תראה עליו כמשוי ומבקש ליפטר ממנה..'
ובא כאן רבנו האור החיים הקדוש לומר שבפסוק הזה רמוזה הדרישה מהאדם שתפילתו לא תיעשה קבע, אלא תחנונים כדברי רבנן, וכפי שכתוב במשלי (יח כג): 'תַּחֲנוּנִים יְדַבֶּר רָשׁ..' וזה כוונת משה רבנו "ואתחנן".
ובאמת צריך להבין את דברי הפסוק הזה ממשלי. הפסוק המלא אומר כך: 'תַּחֲנוּנִים יְדַבֶּר רָשׁ וְעָשִׁיר יַעֲנֶה עַזּוֹת..' כלומר, שלמה המלך ע"ה נותן לנו להבין שעשיר אינו רגיל להתחנן לשני, עשיר עונה לחברו בעזות, בחוצפה. אבל מי שהוא עני, עני מטבעו מדבר הוא בתחנונים, בהתרפסות ובהתבטלות כלפי השני. כשאדם מתפלל לפני הקדוש ברוך הוא צריך הוא להתבטל בפניו כעני ממש, בתחנונים, לא בעזות חס ושלום..
האדם בבואו לשטוח תפילתו לפני בוראו, בבואו להביא ולהביע את רצונותיו, את בקשותיו לפני בורא העולם, בעשות האדם את אלו צריך הוא לדעת לפני מי עומד הוא, צריך הוא לדעת שאין באפשרותו לתבוע ולדרוש, אין באפשרותו לקבוע ולהחליט, יש באפשרותו לעשות דבר אחד.. להתחנן! וזה שאמר משה רבנו: 'וָאֶתְחַנַּן..'
האדם משוכנע ביכולותיו ליצור ולעשות, אין הוא מבין שהוא עצמו אינו ולו כלום. אין דבר שעושה האדם שאינו מאיתו יתברך. אבל האדם אינו מבין זאת, כשקורה לו דבר מצער נוטה הוא מיד לפנות ח"ו בטרוניא כלפי מעלה: למה זה מגיע לי.. הוא גם מיתמם: מה עשיתי רע.. במקום להבין את גדלותו של הבורא הכל יכול, במקום לנסות ולראות את המתנות הטובות אותם אנו מקבלים בעצם קיומנו, במקום להשתטח לפני הקדוש ברוך הוא ולהתחנן בפניו מידי יום על נפשותינו ונפשות ילדינו וחברינו, מתפללים אנו בלא תחנונים. תפילתנו הינה קבע כמשאוי שחפצים אנו ליפטר ממנו מה שיותר מהר.
ואיך זוכים להיות בבחינת "תחנונים ידבר רש", רק ע"י מידת הענווה לדעת שאין אנו ראויים, והקב"ה לא חייב לנו שום דבר.
הרב שמואל בראשי הי"ו מירושלים
