פרשת חיי שרה
החיים שנמשכים בתוך הבית
פרשת חיי שרה נפתחת במותה של שרה, אך מסתיימת ברגע שבו נדמה שחייה נכנסים מחדש אל הבית. יצחק מביא את רבקה אל האוהל, והתורה אומרת: ״ויביאה יצחק האהלה שרה אמו, ויקח את רבקה ותהי לו לאשה ויאהבה, וינחם יצחק אחרי אמו״. הפסוק אינו מסתפק בכך שרבקה נכנסה לאוהל שהיה שייך לשרה. הוא מחבר את המילים באופן כמעט מפתיע: ״האהלה שרה אמו״, כאילו עם כניסתה של רבקה נעשה האוהל שוב לאוהלה של שרה.
רש״י מסביר את הרגע הזה בפירוש מופלא: ״ונעשית דוגמת שרה אמו״. כל זמן ששרה היתה בחיים היה נר דלוק מערב שבת לערב שבת, היתה ברכה מצויה בעיסה וענן היה קשור על האוהל. משמתה פסקו שלושת הסימנים, וכשבאה רבקה הם חזרו. זהו פירוש אחד, אבל הוא פותח עולם שלם. רש״י אינו מספר לנו רק על שלושה ניסים שאירעו באוהל. הוא מסביר מה נשאר מאדם לאחר שהוא מסתלק, וכיצד בית שאיבד את נשמתו יכול לחזור ולחיות.
כאשר שרה נפטרה, האוהל כנראה נשאר במקומו. הכלים נשארו, הבדים נשארו, ואולי אפילו סדר החדר לא השתנה. ובכל זאת, משהו יסודי נעלם. אפשר לשמר את חפציו של אדם, אך אי אפשר לשמר באמצעותם את הנוכחות שהוא יצר. בית אינו עשוי רק מקירות ומרהיטים. הוא עשוי מן האור שהאדם הכניס לתוכו, מן הברכה שהעניק לדברים הפשוטים ומן התחושה שיש בתוכו מקום לשכינה. לכן עם מותה של שרה לא נעלמה רק אישה מן הבית. נעלם האופן המיוחד שבו הבית חי.
הסימן הראשון הוא הנר שהיה דולק מערב שבת לערב שבת. נר הוא דבר קטן ומוגבל. יש בו מעט שמן, פתילה אחת ולהבה שאפשר לכבות בנשיפה. ובכל זאת, באוהלה של שרה האור של ערב שבת לא הסתיים כאשר השבת יצאה. הוא נמשך אל תוך השבוע והגיע עד ערב השבת הבאה. ייתכן שזהו סודו של בית אמיתי. לא די שיהיו בו רגעים של קדושה. השאלה היא אם האור של אותם רגעים מצליח ללוות את ימי החול, את העייפות, את העבודה ואת המפגשים הרגילים שבין בני הבית.
הסימן השני הוא הברכה שהיתה מצויה בעיסה. העיסה היא החומר הפשוט ביותר של החיים. היא אינה רעיון גדול ואינה נס גלוי. היא המזון שמכינים שוב ושוב כדי שבני הבית יוכלו לשבת ולאכול. דווקא שם היתה הברכה. שרה ידעה להפוך את החומר היומיומי לדבר שיש בו שפע ומשמעות. יש בתים שיש בהם הרבה, אך תמיד מרגישים בהם שחסר. ויש בתים שאין בהם שפע גדול, אך מה שנמצא בהם מספיק, מכבד ומשמח. הברכה אינה נמדדת רק בכמות. היא נמצאת בדרך שבה אדם מעניק ממה שיש לו.
הסימן השלישי הוא הענן שהיה קשור על האוהל. הענן מזכיר את נוכחות השכינה. הוא מלמד שהבית של שרה לא היה רק מקום פרטי שבו חיה משפחה, אלא מקום שהיתה בו תחושה של דבר גבוה יותר. לא כל בית צריך להיראות כבית מדרש, אבל בכל בית יכולה להיות יראת שמים, עדינות וידיעה שלא כל מילה ראויה להיאמר ולא כל התנהגות מתאימה להיכנס פנימה. השכינה שורה במקום שבו בני אדם זוכרים שגם ברגעים שאיש מבחוץ אינו רואה אותם, הם עומדים לפני הקב״ה.
שלושת הסימנים אינם שלושה סיפורים נפרדים. יחד הם מתארים בית שלם. הנר הוא האור, העיסה היא החיים המעשיים, והענן הוא הנשמה. שרה לא ברחה מן העולם כדי להיות רוחנית. הקדושה שלה התגלתה בדרך שבה הדליקה נר, הכינה לחם ויצרה באוהל מרחב שבו אפשר לחוש את נוכחותו של הקב״ה. זה אולי החידוש הגדול בדברי רש״י. קדושה אמיתית אינה נמצאת רק ברגעים יוצאי דופן. היא נבחנת ביכולת לחבר את השמים אל המעשים הפשוטים ביותר.
כאשר רבקה נכנסת לאוהל, כל הסימנים חוזרים. אין פירוש הדבר שהיא מחקה את שרה או נעשתה אותה אישיות. התורה אינה מבקשת מן הדור הבא להיות העתק של הדור הקודם. רבקה מביאה עמה אופי משלה וסיפור משלה. אבל יש בה היכולת לשאת את אותו אור ולהמשיך את אותה ברכה. ההמשכיות היהודית אינה נוצרת כאשר הילדים נראים בדיוק כמו הוריהם. היא נוצרת כאשר הערכים העמוקים עוברים אליהם ומקבלים דרכם צורה חדשה.
כעת אפשר להבין מדוע רק לאחר כניסתה של רבקה נאמר: ״וינחם יצחק אחרי אמו״. יצחק אינו מתנחם מפני ששכח את שרה, וגם לא מפני שמישהי אחרת תפסה את מקומה. אדם אהוב אינו ניתן להחלפה. הנחמה מגיעה כאשר יצחק רואה שהעולם שאמו בנתה לא הסתיים במותה. האוהל שוב מואר, הברכה שוב שורה, והשכינה שוב נוכחת. הכאב נשאר, אבל לצדו מופיעה הידיעה שהטוב לא נקבר יחד עם האדם שיצר אותו.
לכן פרשה שנפתחת במילים ״ויהיו חיי שרה״ יכולה לעסוק כמעט כולה במה שאירע לאחר מותה. התורה מלמדת שחייו של אדם אינם מסתיימים בהכרח במקום שבו מסתיימת הביוגרפיה שלו. הם ממשיכים באווירה שהשאיר בבית, בהרגלים שהנחיל, במילים שילדיו עדיין שומעים בתוכם ובאור שהם מעבירים הלאה. איננו יודעים כמה זמן יזכרו את החפצים שאספנו או את ההישגים שעליהם טרחנו. אבל בית שלימד כיצד להכניס אור, ברכה ושכינה אל החיים יכול להמשיך לחיות עוד דורות רבים. אלה הם באמת חיי שרה.
בברכה,
הרב אלישי זיזוב פרנקפורט, גרמניה
