הקדמה

 

באלפיים השנים האחרונות סבל עם ישראל ייסורי תופת שגם בעל הכשרון הספרותי הנדיר יקשה לתארם כדבעי. על אף הסבל הנורא שהיה לחם חוקו של העם היהודי – תרבותו של עם זה התפתחה על מי מנוחות ובשלווה יחסית, בקצב ואיכות העולים על כל דמיון, בו בשעה שהעמים שבקרבם הוא חי סבלו מפיגור שכלי ותרבותי עמוק שאך הדגיש ביתר חדות את הפער התהומי בין עם הסגולה לבין שכניו. הרוח היהודית עמדה בלי הרבה מאמץ אל מול הניסיונות החוזרים ונשנים להעמיד בסכנה את קיומו של הגוף היהודי, תוך הישירה מבט לועג ומלא בוז ממרומי האולימפוס הרוחני היצוק על גויים דמויי האדם שניסו להפיל חיתתם על התרבות הנצחית בתבל.

השלווה הרוחנית ורגשות העליונות התרבותית שמהם נהנה העם היהודי ברובה המכריע של הגלות החלו להתמוטט בקצב מהיר, עם תחילת עידן המהפכה התעשייתית והתנופה האדירה שלה זכו בעקבותיה מדעי הטבע. את מקומו של הגוי חסר הדעת שכל הוויתו הייתה מרוכזת בטיפה המרה, תפס הגוי ההדור והמשכיל, גוי מזן חדש שהיה לו בהחלט מה לומר על  העולם. שיטותיו המדעיות שהוצגו ברבים הקנו לו תהילה ואמינות רבה בקרב הציבור הרחב ובהדרגה הפכה דמות זו של הגוי למושא להערצה וחיקוי. היהדות המקורית מצאה עצמה לפתע עוברת מעבר חריף מעמדה של עליונות גאה ובוטחת אל עמדה של התגוננות על השקפת עולמה ותרבותה; לא רחק היום שבו חדרה לתודעתה הידיעה המבהילה כי היא נלחמת על חייה ממש ויתכן בהחלט כי היא מפרפרת את פרפורי גסיסתה האחרונים. הנחשולים האדירים שהטביעו את הקהילות היהודיות במערב אירופה הגיעו גם למזרחה והמיטו שואה רוחנית על הריכוז היהודי הגדול בעולם. היהדות הפכה לתרבות אנאכרוניסטית כאשר נושאיה המועטים ששרדו הוקעו כעקשנים ומטורפים המסרבים להשלים עם העובדה כי העם היהודי ותרבותו סיימו את תפקידם בהסטוריה ועליהם לפנות את מקומם לתרבות המתקדמת ממנה.

נקודת המוצא "הביקורתית" שהוכרזה כ"כוכב הצפון" של המחקר המדעי, קראה תגר על המוסכמות והאמונות שמקורן בעבר ויצאה לנתץ אותן אחת לאחת. גם מקומה של המורשת היהודית לא נפקד מרשימת החיסול של היומרות המדעיות, ונראה היה כי מירב המאמצים והכשרונות הופנו לאפיק פעולה זה – הרס היהדות. המומרים מבית הפגינו להט של קדושה בדבקותם לנתץ ולהשמיד את כל היקר והקדוש ליהדות המקורית תוך מלחמה אכזרית, שלא פעם לוותה בשיתוף פעולה עם השלטונות, כנגד אותם שרידים שניהלו מעין מלחמת מאסף על היהדות בסרבם סירוב עיקש להכיר בעובדת גוויעתה.

התיאוריות המטריאליסטיות כבשו בסערה את המחשבה המערבית והתקבלו בתשואות נלהבות תוך הכרזתם כאמת מוחלטת שכל בר דעת שהעז להרהר אחריהם הוקע מיד כחולה בנפשו. לצעירים היהודים שעוד חשו קושי בנפשם לבגוד בעמם ודתם לא נותרה כל ברירה אלא לקפוץ אל תוך ביצת ההתבוללות העכורה. נדמה היה כי כל התחומים המדעיים שהחלו להתפתח בקצב מדהים לפתו את היהדות בזרועות אימתניות וטלטלו אותה טלטלות עזות מבלי הותיר לה מרווח נשימה בין מתקפה אחת לרעותה. ממטרותיה המרכזיות של התקפתה המשולבת של ההשכלה המערבית הייתה ריסוק אמינותה של התורה שבכתב כמסמך אמין, תוך הפרחת הצהרות פופוליסטיות שהורכבו בחלקן הקטן מעובדות ובחלקן הגדול מאמונות ופרשנויות התפורים בהתאם למאוויהם האישיים של מטיפי הדת החילונית החדשה.

תוך מספר לא רב של שנים, הפכה התורה ממסמך שהיה מקובל על כל האנושות כמסמך אמין ביותר שעל קדושתו האבסולוטית לא היה כל חולק – לאוסף כתבים שאמינותו מפוקפקת ושקדושתו לא הייתה ולא נבראה. המאמין בקדושתו של התנ"ך נדחק לעמדה של נחיתות שכלית בעוד שהחילוני חש עליונות אינטלקטואלית בשעה שתבע מהדתי, בלעג שלא טרח להסתירו, להמציא הוכחות "מדעיות" לאמונותיו המיושנות והלא "מדעיות".

באירופה של אותה תקופה, ישיבות נסגרו אחת אחרי השניה, סמכותם ההנהגתית של רבני הקהילות נלקחה מהם בקול תרועה רמה ונמסרה לאוחזים בעט ולמנהיגי התנועות החילוניות השונות שצצו כפטריות אחרי הגשם. קולם של הרבנים גווע, בתי הכנסת ובתי המדרש ננטשו מאדם, הגמרות העתיקות הושלכו כלאחר יד, ולא נראה היה מנוס מלומר קדיש אחר התרבות העתיקה, שבשונה מפעמים עברו, לא עלה בידה הפעם לעמוד על נפשה.

כך אמנם נראה היה. זכה דורנו להיות עד להתגשמותו של חלום שאצרו בלבם יהודים נאמנים בראותם בעיניים כלות את חורבנה של היהדות מבלי יכולת להושיע. הלא יאמן הולך וקורם עור וגידים אל מול עינינו ממש. הענק שנראה היה שלא נותר בו קמצוץ של רוח חיים החל לנוע לפתע ולנשום מחדש. תקופתנו הפוסטמודרנית הביאה את החילוניות למבוי         סתום – אליל המדע, שבו נתלו כל תקוות האנושות, נחשף ככלי טכני בלבד שאין ביכולתו לתת מענה ולו לבעיה הקיומית הפשוטה ביותר, המדע התגלה כגולם אילם שהביא את האנושות לגבולות הידיעה האפשרית תוך הכרה מתסכלת בחוסר הידיעה המוכח לדעת את מה שמעבר לגבולות אלו (הפיזיקה הקוואנטית), הפילוסופיה של המדע העמידה את המדע במקומו הראוי בהסירתה את היומרות הדמיוניות שליוו אותו מרגע היוולדו, עם תחימתה הברורה של הפעילות המדעית בגבולות מוגדרים היטב, ובכך שמה קץ לאותן אמונות אוויליות, שכלל לא היו נחלת מעטים, לפיהן יש בכוח המדע לפתור את כל בעיות המין האנושי.  התרבות החילונית, זו שהבטיחה גדולות ונצורות והפילה חללים אינספור מעם ישראל, התגלתה כעומק הריקנות האפשרי כאשר הפסימיזם, תוצאה ישירה של היאוש הפילוסופי, החל לנגוס נגיסות גדלות והולכות בכל חלקה טובה. על רקע זה החלו שוב התורה והיהדות לנצנץ באור יקרות, על רקע זה שוב מובלטת חיוניותה של התורה כסם חיים אל מול אבדן הדרך, התכלית והמשמעות המוכחת (האקזיסטנציאליזם) שפירושה סם מוות, המאפיינים את החילוניות הפוסטמודרניסטית.

גם התורה החלה להשיב מלחמה שערה תוך השבת כתרה שדומה היה כי הוא לא ישוב. יותר ויותר יהודים נחשפים בפני מערכת ההוכחה המנחיתה מכת מוות אנושה על תיאוריות הכפירה למיניהן, שעיקרן המשותף הנה הטענה לפיה ספר הספרים נכתב בידי אדם, כאשר האירועים הנסיים המתוארים בו לא היו ולא נבראו. הבורות והשטחיות שהנן תנאי מוקדם ומוכרח לטענות כגון אלו מובלטות בצורה הראויה בהצגת הדברים להלן. ערימת התמיהות הסתירות והפרדוכסים שיועלו בהמשך, לא מותירות פתח מילוט לתיאוריות הכפירה השונות, ומנתצות באופן סופי את האמונות השטחיות, הפופולריות וההרסניות שקנו להן שביתה בחברה החילונית-מערבית במאה וחמישית השנים האחרונות.

הערות יתקבלו בברכה במספר הטלפון הבא:     6229255 – 050   (משה מור)

קריאה מהנה ומועילה.

1. מעמד הר סיני:

1.1.      "כי שאל נא לימים ראשונים אשר היו לפניך, למן היום אשר ברא אלוקים אדם על הארץ, ולמקצה השמים ועד קצה השמים, הנהיה כדבר הגדול הזה או הנשמע כמוהו, השמע עם קול אלוקים מדבר מתוך האש כאשר שמעת אתה ויחי" (דברים ד' לב')

1.2.      התורה מעידה על עצמה כי ניתנה במעמד המוני בפני עם רב שחווה את ההתגלות האלוקית וקבלת התורה. כך גם העבירה המסורת  היהודית את תחילת הדת היהודית דרך כל שלבי ההיסטוריה היהודית עד לימינו. פרט זה הנו הפרט החשוב והקריטי ביותר לאימות כל אירוע הטוען לתקפות הסטורית. עובדתית שום דת בעולם לא טוענת ולא טענה, כי התחלתה לוותה בהתגלות אלוקית להמונים, למעט זו היהודית.

1.3.      גדולה מזאת, התורה ידעה לקבוע בבירור שבשום מקום ובשום זמן בהיסטוריה, לא תטען שום דת כי הורתה ולידתה בהתגלות אלוקית להמונים, הגם שכאמור, ללא טענה שכזו אין שום ערך עובדתי להצהרות על התגלות אלוקית (1.1). מעניין שההצהרה הפרדוכסלית הזאת התבררה במהלך הדורות כנכונה, אולם מענינת יותר העזתו של הכותב ליטול על עצמו סיכון מיותר לחלוטין (שהרי כלפי הדור המקבל אין הצהרה זו מועילה במאומה) החושף אותו בפני האפשרות להפרכה מתמדת בכל אחד משלבי ההיסטוריה.

1.4.      לו אכן ניתן לביים אירוע של התגלות המונית, מדוע שום דת בעולם לא הצליחה לביים אירוע מעין זה, מה גם שכידוע קשה לאין שיעור ליצור תקדים מאשר לחקות אותו?! מדוע אין ולו דיווח אחד על דת כלשהי שאפילו ניסתה לטעון כך, גם אם הוכח לבסוף כי טענתה שקרית?

1.5.      לו ההתגלות ההמונית אכן מבוימת, אין ככותב הפסוק עצמו לדעת שהיא בהחלט אפשרית מהסיבה שהוא עצמו הנו האחראי לה. אם כן כיצד יתכן כי הזייפן/המשתיל עושה צעד כה מטופש ותולה את אמיתותה של התורה בפרט, שברור לו מעבר לכל ספק שהוא בר הפרכה?

1.6.      אין אף לא דיווח אחד, אף לא מקור אחד שהשאירה אחריה כת/זרם/דת או קבוצה כלשהי של בני אדם לאורך כל ההיסטוריה, המעידה שבידה מסורת הסטורית רציפה לפיה מעמד הר סיני לא היה ולא נברא. טענות מטענות שונות הועלו, מתנגדים נמרצים ליהדות בשום תקופה לא חסרו, ולמרות זאת אף לא אחד מן המתנגדים ניסה לערער על היסוד ההיסטורי התחלתי של היהדות. אין ספק כי לו היה בדל של מידע אמין המאפשר זאת – רבים היו קופצים עליו כמוצאי שלל רב. הערעורים שהחלו להופיע במאה וחמישים השנים האחרונות, בשום פנים ואופן אינם מבוססים על מסורת הסטורית אמינה של העברת מידע, לפיה מעמד הר סיני מעולם לא היה. הנצרות והאסלם נאלצו להתבסס על מעמד הר סיני, למרות התנגדותם העזה ליהדות, וזה אומר דרשני.

2. נניח כי אכן הושתלה התורה לתוך ההיסטוריה בתקופה כלשהיא. נבדוק מה הסיכוי של השתלה זו להצליח בהתחשב באופן שבו כתובה התורה ובסוג המידע שאותו היא מעבירה.

2.1.      חלק גדול מספר דברים מכיל פניה בלשון נוכח של משה אל העם. בפניותיו אלו לעם משה מזכיר את הניסים העל טבעיים שליוו את עם ישראל החל מיציאת מצרים (עשרת המכות, קריעת ים סוף) דרך ההתגלות ההמונית וקבלת התורה במעמד הר סיני ודרך הניסים שליוו את העם יום יום במדבר במשך ארבעים שנה (מן  מהשמים, ענני כבוד, עמוד אש ועמוד ענן, שמלתך לא בלתה מעליך זה ארבעים שנה ורגלך לא בצקה  וכו) . אם התורה ניתנה לבני הדור שחווה את המאורעות, הסכמתם לקבל את התורה ולחיות על פי תכתיביה מהווה ראיה מכרעת כי הניסים והמאורעות שמשה פרט בפניהם אכן התרחשו, שאם לא כן אין להבין כיצד דור שמעודו לא חווה את הדברים, הסכים לקבל תורה הטוענת כי הוא היה עד למאורעות פנטסטיים שמעולם לא התרחשו. מכאן שאם התורה אינה אותנטית, היא חייבת הייתה להיות מושתלת בדור כלשהו בטענה שהיא ניתנה בדור קדום יותר לאבותיהם שהיו עדים למאורעות הכתובים בה, אולם במשך הזמן היא נשכחה .

2.2.      משה רבנו פונה פעמים רבות לעם ישראל, דורש ומבקש מכל אחד מהם בלי יוצא מן הכלל, להקפיד עד כמה שיד אנוש מגעת לזכור ולהזכיר דברים אלו ללא ליאות בפני הדורות הבאים. בעקבות "אינסוף" הציווים והאזהרות החמורות לזכור ולהזכיר את המאורעות הכתובים בתורה עולות מידית מספר תמיהות כלפי המשתיל:

2.2.1.      אין ספק שאחת מן השאלות הקשות איתן יאלץ להתמודד המשתיל היא כיצד יתכן שלמרות הציווים החמורים על זכירת התורה היא נשכחה לחלוטין? לו היה מדובר באירועים הסטורים רגילים או חסרי חשיבות ניחא, אולם התורה טוענת להתרחשותם של אירועים יוצאי דופן שכמוהם לא היו ויש להניח כי לא יהיו. כיצד בכל זאת יתכן כי הזיכרון הלאומי של העם, שלו המשתיל מתכוון להשתיל את התורה, אינו זוכר ולו שמץ מפרטי המאורעות המתוארים בתורה? כיצד, למרות עצמתה וחומרתה של התמיהה, טענת המשתיל התקבלה בצורה כל כך נחרצת?

2.2.2.      מכיוון שברור לכל בר דעת, כולל המשתיל עצמו, ששאלה זו תשאל – מדוע הוא כתב את הציווי לזכור בצורה כה אובססיבית?! מדוע ביודעין הוא כורה לעצמו בורות מיותרים לחלוטין? ככותב התורה הוא יכול היה שלא לכתוב זאת ובכך להימלט מהתמודדות עם השאלה הכל כך מתבקשת, שאלה שכל תירוץ עליה יראה חיוור כסיד לעומת הנחרצות וחרדת הקודש שבה כתובים הציווים לזכור. מה יכול להיות אם כן ההסבר לאופן פעולה כה מחוסר הגיון?

2.2.3.      המשתיל כתב את הספר באופן שממנו משתמע כי הציווים האינטנסיביים לזכור אינם רק ברמת הזיכרון, אין הכותב משאיר את הזכירה לפעילות מוחית בלבד, אלא הוא מקיף את היהודי במצוות מעשיות יום יומיות ותמידיות. מטרת חלקן הנה להזכיר באופן תמידי את אירועי יציאת מצרים בעוד שלרובן אין שום סיבה נראית לעין. במילים אחרות, אין צורך לשנן את מצוות ברית המילה מהסיבה שהיא טבועה בגוף היהודי, אין צורך לשנן את איסור אכילת חזיר מאחר והיהודי נתקל באיסור זה על כל צעד ושעל, אין צורך לשנן את החיוב לקבוע מזוזה מכיוון שהיא נמצאת בפתחו של כל בית יהודי וכו. לו הזכירה הייתה רק פעילות אינטלקטואלית, היהודי הממוצע היה מאלץ את עצמו להיזכר בדברים מספר פעמים סופי בחייו, אולם כאשר אופי החיים היום יומי נקבע בהתאם לתכני הזכירה – הסיכוי לשכחה מוחלטת בתקופת זמן כה קצרה של 200-300 שנה (הסבר להלן) הנו אפסי. אולם התמיהה המרכזית הנה על טיפשותו הכל כך בולטת של המשתיל. מדוע לכתוב בספר המיועד להשתלה חיובים לשמירת מצוות מעשיות באורח כל כך פסקני וחמור, כאשר הם אינם מועילים במאומה אלא רק מזיקים באופן אנוש לתיאורית השכחה שבה הוא מנסה לשכנע את העם?!

2.2.4.      כיצד יתכן שהדור שהשתכנע שהתורה נשכחה, העביר לדורות הבאים את התורה על כל פרטיה הרבים, ו"שכח" להוסיף להם פרט כל כך חשוב ומרכזי, כמו אופן קבלתם את התורה וזהות המשכנע המסתורי ששכנע אותם באמיתותה ובכך שנשכחה? הרי רק מכיוון שהוא הצליח לשכנע אותם שהתורה נשכחה הם הסכימו לקבלה, אם כן איך הם מעבירים לבניהם שושלת רציפה ומדויקת ביותר (לקמן רציפות כרונולוגית ותוכנית בין כל ספרי התנ"ך) המעידה שהתורה בשום זמן לא נשכחה?

2.2.5.      משום מה מקובל כי כאשר מועלים טיעונים המערערים את תוקפה של התורה אין צורך לעמוד בקריטריונים  ביקורתיים מחמירים. הפקפוק עצמו מהווה ראיה לעמקות מחשבתית ולכן די בהעלאת הטיעון כדי להכריח את היהדות לעבור לעמדה של התגוננות ולהטיל את חובת הראיה עליה. ניפוץ פרות קדושות הנו כידוע ערך נעלה בחברה המערבית כאשר לא פעם מתקבל הרושם כי מגרונם של המנפצים מדברת לא פחות מאשר רוח הקודש. למלאכת ניפוץ הפרה הקדושה מכולן – התנ"ך – נרתמו בחדווה יתירה לא מעטים, כאשר רוממות המלאכה הצדיקה מבחינתם לא אחת דילוגים לוגיים בולטים, המעלים את החשד כי לא האמת היתה הנר לרגליהם של אנשים אלו. אין כאן המקום לתאר את הרקע ההיסטורי והחברתי שבה נוצרה אסכולת ביקורת המקרא, נציין רק כי הורתה ולידתה במאה ה – 19, המכונה ה "מאה ללא האלוקים", מאה שבה כל תיאוריה שהוכיחה כביכול את שקריותן של המוסכמות הדתיות, אפפה אותה מיד הילה של קדושה. בהתאם לכך, המעלים את תיאורית ההשתלה רואים עצמם פטורים לחלוטין מלנקוב בתאריכים מדויקים, מלנקוב בשמותם של הנפשות הפועלות, מהצורך בהצגת גרסאות ביניים של התורה בשלבי התהוותה השונים לשיטתם וכדומה. תיאורית התעודות, מבית מדרשם של אנשי בקורת המקרא, שולטת שלטון ללא מיצרים בעולם האקדמיה, הגם שכיום הוכח בבירור מדיסציפלינות שונות כי אין לכך שום  הצדקה אינטלקטואלית, ומהווה מושכל ראשון לכל אדם בעל ידע מינימלי בעולם המערבי. מגדלים פורחים באוויר נבנו על סמך השערותיו הסובייקטיביות של הפילוסוף היהודי המומר ברוך שפינוזה, הבדלי סגנון, מטבעות מילים ובורות לשמה היוו את היסוד לביקורת המקרא שפרנסה בכבוד רב מלומדים רבים שלא הרגישו כל מחויבות להצגת ראיות עובדתיות להשערות שפיזרו ביד רחבה. מיליוני עדויות רציפות במהלך הדורות, שלוו לא פעם במותם מרצון של מיליוני יהודים על אמיתותה של עדות זאת, נחשבו כקליפת השום אל מול השערותיהם הספרותיות, התלושות מכל ביסוס עובדתי והסטורי, של מלומדים אלו. מיותר לציין כי כל התמיהות שהועלו כאן ועוד יועלו בהמשך לא הטרידו כלל את ברוך שפינוזה (בישיבה הוא לא למד כך שהוא בהחלט בור ועם הארץ) וממשיכי דרכו, אם מכיוון שהם לא רצו שיטרידו אותם ואם מכיוון שבאמת ובתמים הם לא  חשבו על כך. יאמר ברורות, כל עוד תאריך ההשתלה המדויק אינו מוצג ומוכח ככזה, כל עוד זהותו של המשתיל אינה נאמרת ומוכחת בברור, כל עוד אופן ההשתלה אינו מזוהה באופן חד משמעי – כל אותם תיאוריות על חורים הסטוריים ומשתילים עלומים הנם לא יותר מאשר פטפוטים בעלמא ותו לא.

2.2.6.      מערכת הזוכרת והמעבירה כמות אדירה של פרטים לדורות הבאים באופן שאין שום דומה לו בקרב עמים אחרים, ובפרט הרבה מאוד תאריכים הנראים לכאורה שוליים, שוכחת את התאריך בו העם הסכים לקבלה מידי המשתיל? ובכלל, איך המשתיל הצליח למחוק את עצמו באופן כה מוחלט מההיסטוריה? לו אכן כך היה, המשתיל לבטח עשה מאמצים מרובים כדי לשכנע את העם ששמו ומאורע השכנוע בשום אופן לא יועברו לדור הבא, כך שהיה עליו לשכנע את העם לשקר לדור הבא ולומר כי אבותיהם מסרו להם את התורה על כל ציוויה, בניסיון ליצור את הרושם בעתיד כאילו מעולם הוא לא נדרש לשכנע את העם ומעולם לא היה נתק היסטורי, כפי שטוענת בביטחון מוחלט היהדות. אם אכן כך, האם לא היה ברור

לכל בר דעת מעבר לכל ספק אפשרי, שדרישתו זו מוכיחה כי הוא משקר לאורך כל הדרך? לחילופין, איך ניתן להעלות על הדעת שדור שלם, בלי יוצא מן הכלל, דור שמנה מיליוני אנשים – קשר קשר קונספירטיבי כלפי הדור הבא והסכים לשקר באופן כה גס ולומר שהם קבלו את התורה מאבותיהם כאשר ברור להם שלא היו הדברים ולא נבראו?! המוכן  לקבל אפשרות שכזו יאלץ למחוק את כל ההיסטוריה האנושית, מאחר וכל ביסוס של אירוע היסטורי נשען על אמון במעידים עליו, כאשר כמותם קובעת את רמת אמינות המידע. מהבחינה הזו, עם ישראל כולו היה חלק ממנגנון מדוקדק של העברת מידע  שאין דומה לו ברמת אמינותו, ובוודאי שלא מקרב כל אותם אירועים המקובלים כעובדות הסטוריות.

2.2.7.     ואם יטען הטוען כי המשתיל כפה עליהם בכוח הזרוע לקבל את השקר שלו, מדוע לא הועבר במסורת גם פרט זה? מדוע הם לא העבירו לבניהם כי כל הסיפור שקרי ושבהזדמנות הראשונה עליהם להתנער מאורח החיים שכפה עליהם רודן זה? ואם אכן המדובר ברודן חזק ומרושע, אז מדוע לטעון שאלוקים דורש? שיאמר שהוא דורש וזהו, האם יהיה מי שיעז להתנגד? למה לעמול עמל של נמלים על יצירת פסיפס כה מורכב  של תיאורים הסטוריים שקריים הניתנים להפרכה? שיטען שאלוקים התגלה אליו נתן לו תורה ואלו דרישותיו, הרבה יותר פשוט, נטול סיכונים ומוצלח. אגב, ידוע שרודנים מאוד אוהבים ומתאמצים להיכנס להסטוריה ולהיזכר לדורות, ואילו דווקא רודן זה עושה כל מאמץ בכיוון ההפוך?

2.3.      ביקורת המקרא מסכימה כי התורה קיימת לפחות 2800 שנה ועל כך אין כל  ויכוח (על סמך תעודות, השוואות עם מקורות חיצוניים וכו). מכאן שלו אכן היה משתיל, הוא היה צריך לפעול באותה התקופה של בין לפני 2800 שנה ל 3300 שנה (ליתר דיוק, יום שבת בתאריך ו' סיוון 2448 שנה לבריאת העולם – התאריך המדויק שבו ניתנה התורה). כדי ליצור את התעודות שגובשו לבסוף לכלל התנ"ך המוכר לנו נדרשת תקופה של לפחות 100 שנה (בנדיבות רבה, דרושות הרבה יותר). כלומר לזייפן נותרו כ – 400 שנה שבהם הוא נאלץ לתפור תיאוריה הגיונית של שכחה. נניח כי לפני 2900 שנה שומע אדם בן 25 שנה את טענת הזייפן/הזייפנים לפיה התורה ניתנה לפני 3300 שנה (כפי שכתוב בה) ובשלב כלשהו נשכחה . הוא פונה לסבו בן ה – 90 ושואל אותו אם הוא זוכר משהו כזה. התשובה שהוא לבטח מקבל (כזכור, המדובר בתרמית) היא שלא רק שאין הוא מכיר סיפורים כאלו, אלא שגם סבו שנפטר בגיל 90 לא סיפר לו מאומה על מאורעות מעין אלו. סביר להניח שרובם המוחלט מבין אלו ששמעו את טענת המשתיל בדקו את הדברים באופן הזה וכולם קבלו את אותה התשובה. אם כן ניתן להוסיף עוד כ – 200 שנה של דממה מוחלטת על 2900 השנים האמורות. קריאה שטחית בספר שאותו הם נדרשו לאמץ כאורח חיים גילתה להם כי תורה זו ניתנה לאבותיהם לפני כ – 400 שנה. מכאן שהיא נשכחה באופן מוחלט תוך 200 שנה. אולם באילו 200 שנה מדובר? אלו הסמוכים למאורעות המתוארים בה! לו נזכור כי חלפו 40 שנה על הדור שאמור היה לחוות את מעמד הר סיני, יוצא שהתורה נשכחה או בתקופת בניהם או בתקופת נכדיהם של דור מקבלי התורה. אפשרות זאת בשום פנים ואופן אינה מתקבלת על הדעת, מהסיבה שהדור השני והשלישי למתן תורה אמור היה לשמוע ממקור ראשון עם שלם המספר שבמשך 40 שנה הוא חווה פנטזיות, ולא רק זאת אלא שסגנון חייו מעיד כאלף עדים שהוא איבד לחלוטין את שפיות דעתו; בבוקר הוא כורך רצועות מוזרות על היד, חוטים מוזרים משתלשלים לו מבגדיו, הוא עושה חקירות שב"כ בנוגע לחומרים שמהם עשויים בגדיו, לפני כל דבר קטן שהוא מכניס לפה הוא שואל מיליון ואחת שאלות ועוד אלפי התנהגויות מוזרות תוך הקפדה על מיליוני פרטים שאפילו הוא עצמו מודה שאין לו כל מושג אודות סיבתן. ברור לכל בר דעת שפשוט ביותר

להפריך את טענות ההוזים הללו: תשאל את המצרים הרי הם הנדונים! תשאל את שבעת העמים שגורשו מכאן רק לפני  זמן קצר! תשווה גרסאות עם השכן! תשאל את העולם אם מישהו זוכר את הנס של "שמש בגבעון דום" (אם הוא אכן ארע כל העולם היה צריך להיות עד לו). אין ולו אדם אחד בן גילם של ההוזים הללו הטוען שאנשים אלו היו נורמלים לפני שהם עברו איזושהי טרגדיה מצערת או היפנוזה המונית מסתורית? גם אם טענותיהם אכן הופרכו, תוך 50-100 שנה נשכחה התרמית הגדולה בעולם? עם שלם סיפר שקר מאורגן, שקר שלעומתו מחווירים כל השקרים האחרים שסופרו ויסופרו (אגב, מתוך טירוף לא מובן הם מתעקשים לחיות את חייהם בהתאם לשקר שהם המציאו!)  ותוך תקופה כה קצרה הוא נשכח? עם שלם שצריך אשפוז פסיכיאטרי דחוף ואף אחד לא זוכר זאת? שכחה לא תתכן בשום אופן. לכל היותר אם הופרכו טענות הדור ההוא, היה צריך להיווצר רצף היסטורי, שלא היה חייב להגיע עד לדורנו אולם לפחות היינו צריכים לשמוע עליו, של בניהם של אלו שחשפו את תרמיתם של הרמאים (או ההוזים) הגדולים ביותר בהיסטוריה, במקביל לאלו שלמרות שאבותיהם התגלו כחולים הזקוקים לאשפוז המשיכו את דרכם המטורפת של אבותיהם בניגוד לכל ההסתברויות (ההגיון מחייב שהם היו המיעוט). אם כן לפי איזה הגיון השתכנע הדור המושתל כי אכן הייתה שכחה כאשר במעט מאמץ מחשבתי ניתן להפריך באופן כה מכריע טענה זו?

2.4.      לחילופין, מה מנע ממנו לטעון כי התורה ניתנה לפני 5000 שנה או לא לכתוב כלל את מועד נתינתה? הוא היה כה טיפש עד שלא עלה בדעתו כי פגם זה מעמיד את תיאורית השכחה באופן מגוחך כאשר במעט מחשבה ניתן לעקוף אותו? ובכלל, מדוע לא ליצור ללא מאמץ רב תיאוריה הנקיה ממשוכות כה מסוכנות ומצערות כפי שישו ומוחמד עשו ודומיהם ניסו? ברור שבכך מוכח שהם היו חכמים ממנו, אם כן מה אילץ אותם לבנות את עצמם על טיפש שכזה? שוב נכוחים אנו לדעת, כפי שיודגם גם בהמשך, כי המשתיל המסתורי לא ויתר על שום פרט שהיה מונע ממנו להצליח, הוא עשה את כל המאמצים האפשריים כדי להתרסק. המדהים הוא שלמרות טיפשותו המופלגת שאותה הוא טורח להפגין על כל צעד ושעל, השקר שלו מחזיק מעמד אלפי שנים והנו הבסיס לכל הציויליזציה המערבית!

2.5.      ספר יהושוע מהווה המשך רציף מבחינה כרונולוגית לספר דברים (הן על פי האמור בספר דברים והן על פי האמור בספר יהושוע). בנוסף ספר יהושוע מאשר לכל ארכו את הנאמר בתורה ויהושוע עצמו מזהיר את העם מספר פעמים לשמור את התורה. ספר זה מעוגן במאות פרטים, תיאורי מקומות אנשים ואירועים. גם בספר זה מתוארים ניסים (שמש בגבעון דום, נפילת חומות יריחו וכו). כתיבה מאוחרת לא תתכן כי הספר מעיד שיהושוע הוא שכתבו. אם כן המשתיל השתיל גם את הספר הזה. כהרגלו הוא שוב מסתבך כאשר התועלת אינה ברורה לחלוטין. הוא כותב הסטוריה מפורטת ופנטסטית ששוב ניתנת לבדיקה וערעור מידיים על ידי הדור שאותו הוא מנסה לשכנע לקבל את התורה (ניתן לבדוק בהר עיבל אם אכן קיימים בו לוחות אבנים שבהם כתובה התורה כפי שמצווה משה וכפי שביצע יהושוע, ניתן לבדוק את מצבם של חומות יריחו, ניתן לבדוק כיצד מחולקת הארץ בין שבטים ומה שמותם, האם קיים המשכן בשילה (התקיים שם 369 שנה – קרוב מאוד לתקופתם), האם ספר התורה שכתב משה נמצא בארון הברית במשכן בשילה וכו). לאחר מותו של יהושוע החלה תקופת השופטים שפתח אותה עתמיאל בן קנז ושנמשכה 352 שנה. ספר שופטים מאשר את הנאמר בספר יהושוע והנו המשך רציף שלו הן מבחינה כרונולוגית והן מבחינה תוכנית. לא יתכן שספר שופטים נכתב על ידי המשתיל (לפי המסורת הוא נכתב ע"י השופט האחרון שמואל הנביא) כי לטענתו היה נתק של בין 200 ל- 300 שנה בתקופה זו
ואילו ספר שופטים טוען את ההפך הגמור – לא היה שום נתק! אם כך איך העם קיבל ספר זה הכופר בתיאורית השכחה שהודות לה הסכים העם לקבל את התורה? האם ספר שופטים המתאר את מנהיגי העם ואת האירועים

המרכזיים בחיי העם בתקופה הסמוכה מאוד לדור הנדון, יכול היה להרשות לעצמו שלא לדייק בפרטים? הוא מתאר הסטוריה האמורה להיות ידועה היטב לבני הדור ש"השתכנע" לקבל את התורה מהמשתיל. אם המנהיגים המוזכרים אכן היו, כל העם היה צריך לדעת מכך, ואם הם לא היו איך ניתן היה להשתיל אותם כאשר העם מכיר מנהיגים אחרים, אירועים שונים לחלוטין וכו?! ניתן להמשיך בהלך חשיבה זה לאורכו של כל התנ"ך. התנ"ך מתאר תקופה של למעלה מאלף שנה (עד סוף תקופת גלות בבל) ברציפות כרונולוגית ותוכנית בלתי פוסקת שלא ניתן להכניס לתוכה אפילו מחט. אין כל דרך להמציא הסטוריה רציפה ולשכנע עם שלם שמכאן ואילך זו ההיסטוריה שלו, בייחוד כאשר ההסטוריה המוצעת אינה מעורפלת ומשוערת, אלא מעוגנת בעשרות אלפי פרטים אודות אישים מקומות תאריכים ואירועים, ובכללם אירועים נסיים, שלטענתה המונים היו עדים להם, ולכן ניתנת לבדיקה וערעור מידיים.

2.6.      העם היהודי לאורך כל ההיסטוריה, עד לאחרונה, עשה כל מאמץ להעביר את מירב המידע לדורות הבאים. ההסטוריה היהודית אינה בנויה על רסיסי מידע, על תעודות משובשות ומפוקפקות שנמצאו בחפירות ארכאולוגיות, או על תיאורים של הסטוריונים בודדים רודפי קרירה, פרסום ובצע. המידע ההיסטורי של העם היהודי מורכב משרשרת אנושית חיה, כשכל חוליה בה מורכבת ממיליוני יהודים שקבלו את העדות ממיליוני היהודים מהדור הקודם להם וכן הלאה עד למעמד הר סיני. אין שום עם בעולם שיכול להציג מנגנון הדומה ולו דמיון קלוש למנגנון שבנתה היהדות להעברת המידע. אין צורך להזכיר את המסירות המוחלטת של היהודים בשמירה על דיוק המידע המועבר, מסירות שעלתה בחיים של רבים מהם. שום הסטוריון, פילוסוף או הוגה דעות לא מוכן למסור את נפשו עבור התיאוריות שלו, מה גם שברוב המקרים מטרתן להפגין חדשנות נועזות וביקורתיות כלפי קודמיו – סגולה לקידום, פרסום ופרנסה יפה כידוע (בעוד 50 שנה יוכח שהוא טעה? לא נורא, העיקר שאת חייו הוא סידר לא רע).  ההיסטוריה היהודית בהירה וברורה כשמש בשעת צהרים בדיוק מהסיבה הזאת. לכן הטוען ל"חורים" הסטוריים, לשכתובים של ההיסטוריה וכו – עליו נטל ההוכחה ללא כל פקפוק. נחזור על הדברים: אין שום אירוע היסטורי שלו היו עדים מיליוני אנשים ושהועבר ברציפות ובדיוק רב על ידי מיליוני אנשים בכל דור ודור – למעט מעמד הר סיני, נסי המדבר ונסי יציאת מצרים. לכן אם קיימים אירועים הסטוריים כלשהם שוודאותם הנה מעבר לכל ספק – אזי אירועים אלו הנם מעמד הר סיני נסי המדבר ונסי יציאת מצרים. תראה טענה זו מוזרה ככל שתראה אולם כך פוסק השכל הקר. את התגובה הראשונית השוללת טענה זו מכל וכל יש ליחס (כמו את רוב התגובות הראשוניות) לדעות קדומות, עצלות מחשבתית ותגובות נפשיות שאין להם כידוע דבר וחצי דבר עם חשיבה.

2.7.      כיצד ניתן להבין כי דור שלא חווה את המאורעות הכתובים בתנ"ך הסכים לקבל על עצמו לחיות לפיו, בהתחשב בעובדה הידועה לפיה אין דת בעולם הדורשת ממאמיניה ביטול כה נמרץ של הרציות והנטיות האנושיות באופן יום יומי כפי שדורשת היהדות? האם יש בכוח טענה כה סתמית, מעורפלת ולא משכנעת כמו טענת השיכחה, לגרום למהפך שכזה? אנשים פרימיטיביים שרגעי האושר הגדולים בחייהם הנם רגעים של היסחפות אחר תענוגות הגוף, שפילוסופית החיים שלהם, כמו זו של כל עם בעת העתיקה כמו גם בתקופתנו ה"נאורה", הנה "תתמסר לתענוגות ככל יכולתך" – מסכים לבצע תפנית בכיוון הכי סותר שקיים, ולקבל עליו מערכת הדורשת ממנו להלחם בעקשות בכל אותם הדברים שאליהם הוא התמכר ובהם הוא ראה את שאיפת ומטרת חייו? אין שום פליאה מכך שבמהלך ההיסטוריה צצו פלגים וזרמים מתוך העם היהודי, שהמאחד את כולם בלי יוצא מן הכלל הנה המגמה לבטל כמה שיותר מצוות מעשיות (פרטיהם טענותיהם ותקופותיהם ידועים היטב). המדובר בנטייה אנושית טבעית וברורה שעליה כתב המאירי "האמת כבדה על כן נושאיה מועטים". הפליאה היא דווקא על אותם אלו שהמשיכו, בעקשנות מזוכיסטית שאין לה אח ורע, לדבוק במערכת הזאת, ובפרט על הדור הראשון שהסכים כולו לקבל על עצמו את התורה באופן כל כך נחרץ. הטוען לקיומו של חלק בעם בדור הראשון, לאירוע ההשתלה המסתורי או למתן תורה, שדחה מעליו את התורה בטענה כי היא שקרית – עליו נטל ההוכחה, מאחר ולא קיימת שום פיסת מידע אודות קיומם של חלקים כאלו (ראה סעיפים 1.6 ו-  2.3)

2.8.      גם אם המשתיל הצליח בבלתי יאמן ומכר לבני העם הפרימיטיבי הזה, מערכת כל כך סותרת לתפיסת החיים המקובלת בעולם העתיק ולנטיותיו האנושיות הטבעיות והמוחשיות, שבעצמתן ניתן להיווכח גם בימינו, מדוע הוא בחר לקחת סיכון שכזה? חוץ מלהסתכן בכך שיגלגלו אותו מכל המדרגות האפשריות מה הוא ציפה להרוויח מכך? מה הגאון הזה ידע שישו ומוחמד למשל לא ידעו ולכן החליטו, כצפוי וכמתבקש, למחוק כמה שיותר מצוות מעשיות, ביודעם שכל מצווה שהם משאירים על כנה רק מרחיקה אותם מאיזשהו סיכוי להצליח אי פעם בשיווק דתם החדשה? כידוע הם לא הסתפקו בריקון המצוות המעשיות מתוכן אלא הוסיפו תיאורים חיים וצבעוניים על המתרחש בגהינום, לידיעת כל המהססים והמפקפקים למיניהם. לעומת זאת, לא רק שמיודענו המשתיל מוסיף מצוות מעשיות ביד רחבה, לא רק שהוא מנסה באופן מטופש לבסס את אמינותו על אירועים שאף אחד לא זוכר, לא רק שאין הוא מזכיר ולו במילה את גן עדן או גהינום אלא שהוא גם הצליח הרבה מעבר לאחרים ובניגוד לכל הגיון אלמנטרי! השאלה שממנה אין מנוס היא כמובן, איך?!

2.9.      אם המצוות המעשיות, שאותן כתב המשתיל בספרו, היו מפריעות לנטיות האנושיות אולם היה בהן הגיון מסוים או איזושהי תועלת ולו  קלושה, ניחא. אולם חלק גדול מאוד ממצוות התורה נטול הגיון לחלוטין (שעטנז, אכילת חזיר, כלאיים, ציצית וכו). מה יכול להוביל אדם עם מוח בקדקודו להסכים לחיות בהתאם למעשים חסרי כל הגיון? האם לא ברור למשתיל שככל שרמת חוסר ההגיון בדרישותיו עולה כך פוחתים סיכוייו להצליח בשיווק התיאוריה שלו? ואם יאמר האומר כי היא הנותנת, דווקא בעקבות זאת הצלחתו היתה כה רבה, נשאל מדוע כל מייסדי הדתות האחרות, כאשר הם כבר העזו לדרוש מעשים ממאמיניהם, לא העזו לדרוש אותם מבלי לנמקם בהסבר כלשהו? מדוע, מבחינת המצוות המעשיות חסרות ההגיון והטעם, היהדות לאורך כל ההסטוריה ניצבת בבידוד מזהיר? אמנם להצלחה אבות רבים אולם לא פחות מחקים, אם כן היכן הם? מדוע אף לא אחד יצר דת המשופעת במצוות מעשיות חסרות מובן? מדוע מה שברור לכל בר דעת לא היה ברור למשתיל? אין זאת כי המשתיל שוב פעל בחוסר הגיון משווע לעומת מייסדי הדתות האחרות המהווים מודל ליצירה נכונה, מחושבת והגיונית של דת. מיודענו המשתיל לא היה עובר אפילו את קורס המבוא ליצירת דת חדשה. כאמור לעיל, המשתיל עשה את כל הטעויות האפשריות. הביטחון בייחוס הטעויות לשלומיאליות ולטיפשות של המשתיל אמור להיסדק בהדרגה לנוכח מספרם הרב של כישלונות המשתיל לחשוב בהגיון ולו ילדותי, לא רק מהסיבה שלא ניתן ליחס טעויות כה רבות מסוג זה לאדם בר דעת ולו מינימלית, אלא גם שאין דת בעולם שהצליחה לשמר עוצמה כה רבה לאחר אלפי שנים כמו זו היהודית.

3. טענה נוספת המועלית היא כי התורה הנה אוסף כתבים שגובש באופן הדרגתי במהלך הדורות ונחתם בתקופה כלשהיא על ידי אדם או קבוצת אנשים.

3.1.      לא ברור לחלוטין במה עדיפה טענה זו על טענת ההשתלה החד פעמית שטופלה לעיל. טענת ההשתלה החד פעמית אינה יותר מאשר גרסה משופרת של טענת ההתגבשות ההדרגתית, וזאת מכיוון שטענת ההתגבשות ההדרגתית כבר כוללת בתוכה את הליך ההשתלה על כל חסרונותיו כפי שהודגמו לעיל, בעוד שהיא טוענת להישנותו. במילים אחרות, על ההשתלה החד פעמית על שלל מגרעותיה כפי שהוצגו בכל אחד מתתי הסעיפים של סעיף 2, להיות מבוצעת מספר פעמים, הליך שכמובן מקטין לאין שיעור את סיכויי הצלחתו ביחס להשתלה החד פעמית.

3.2.      אין זאת כי הטוען מניח כי המדובר באוסף אנשים מטומטם להפליא, שמדי כל כמה עשרות או מאות שנים מוכנים לקבל את הטענה כי מסמכים שמעודם לא שמעו על קיומם נתנו למשה בסיני לפני מאות שנים. כל זאת מבלי שיתעורר אצלם החשד כי אם קטעים אלה לא נמצאים באף אחד מספרי התורה הידועים להם – משמע שהם מעולם לא נתנו למשה בסיני, בהנחה כי בדרך מסתורית כלשהיא ההשתלה הראשונית של התורה עברה בהצלחה תוך התגברות על כל הקשיים שהועלו בסעיף 2 לעיל.

3.3.      כיצד מצליחים לשנות מסמך שהיה בעל תפוצה המונית מבלי להותיר לכך זכר? הרי כדי להכניס ולו אות אחת לספר התורה , באופן שהדור הבא לא יחשוד שנעשתה כאן תוספת שלא היתה במקור – יש צורך לדאוג לכך שלא יישאר שום ספר תורה מאלו הקיימים שלא יתבצע בהם השינוי הנ"ל. מעבר לכך שקיימת בעיה טכנית בביצוע צעד שכזה מבלי לעורר את חשדו של הדור הבא בכך שנעשתה תוספת או השמטה, בפני המוסיפים עומדת המשימה לשכנע את כל בעלי ספרי התורה (הם היו רבים מכיוון שהתורה מצווה שכל אחד ישתדל לרכוש/לכתוב ספר תורה משלו) לבצע את השינוי הנדון, ולא די בכך אלא שהבעלים צריכים להשתכנע שלא לספר בשום אופן על השינוי שבוצע לדור הבא, אלא לשקר ולומר לו שספר התורה במתכונתו הנוכחית הנו העתק מדויק של זה שהתקבל בסיני. מכיוון שהיו תוספות רבות הרי שאין המדובר בפעם אחת. לא תהיה זו גוזמא לקבוע במפורש שמדובר במשימה בלתי אפשרית שכאמור לעיל, המקבל אפשרות שכזו יאלץ למחוק את כל ההיסטוריה האנושית, שבהשוואה לאירועי יציאת מצרים והאופן בו הם הועברו במהלך ההיסטוריה, עומדת על יסודות רעועים לאין ערוך. לא נעשה זיהוי מדויק של נפוליון או אלכסנדר מוקדון בפני מיליוני אנשים, לא נבנה סביב מידע זה מנגנון תמסורת מדויק על קוצו של יו"ד שכלל נקיטת צעדים רבים הממזערים למינימום את הסיכוי לשיבושים, כמו כן ברור לחלוטין שאף אחד מבין אלו המאמינים בקיומם לא מוכן  לשלם בחייו על עובדה היסטורית זו וההבדלים עוד רבים.

3.4.      האוונגליון יצא לדרך לפני 1900 שנה והנו צעיר כמעט בחצי התורה, מספר האותיות בו הנו כמאה וארבעים אלף כאשר התורה מכילה מספר אותיות הגדול פי – 2 בקירוב. היום ידועים כ – 150 אלף גרסאות לאוונגליון הנוצרי, כאשר חלק מהגרסאות הנו תוצאה של העתקה לא מדויקת, שהנה תופעה מובנת בהחלט בהתחשב באמצעים הטכניים שעמדו בפני המעתיקים באלפיים השנים האחרונות. אין ספק כי ראשי הנצרות היו שמחים לו היתה רק גרסה אחת שבה יכולים היו לנפנף בפני המפקפקים למיניהם אולם המציאות חזקה מהם, אין כל דרך להעלים את הגרסאות האחרות מבלי להשאיר לכך כל זכר. באופן מפליא, התורה שהנה כמעט כפולה בגילה ובגודלה מהאוונגליון, הצליחה לשמור על אחידות מוחלטת (למעט ה' וא' במילה דכה/א שאין בהם כדי לשנות את משמעותה ואופן קריאתה) בתנאים הקשים לאין ערוך מאלו של האוונגליון. לאחר אלפי שנים של פיזור בעולם (כבר בתקופת בית ראשון היתה קהילה יהודית בתימן) וניתוק לעיתים מלא בין הקהילות היהודיות השונות – כולם בלי יוצא מן הכלל חזרו לארץ ישראל עם אותו המסמך. היכן אם כן הן כל אותן גרסאות מדוברות? בבקשה, יתכבדו נא הפטפטנים והקשקשנים למינהם ויציגו אותם בפנינו! נרמז כבר במהלך הדברים כי לעיתים התיאוריה חזקה מכל מציאות ולכן אין להטריד את מנוחתם של הוגי התיאוריות הפנטסטיות בעובדות מיותרות הסותרות את דעותיהם המשובשות ממילא…

3.5.      אין, ומעולם לא היתה אפשרות, ולו תיאורטית, להוסיף/להשמיט חלקים מהתורה באופן שיתקבל בעם ישראל כולו בגלל הימצאותם של הפסוקים הבאים :

3.5.1.         לא תוסיפו על הדבר אשר אנכי מצווה אתכם ולא תגרעו ממנו (דברים ד' ב')

אין כל ספק כי כותב הפסוק היה מעונין לחסום הרמטית כל אפשרות של שינוי בתורה. כמו כן ברור שלאחר כתיבתו של פסוק זה, בלתי אפשרי היה להוסיף או לגרוע חלקים מן התורה שבכתב. אפשרות של החדרת הפסוק הזה ב"שלבים מתקדמים" יותר בשום פנים ואופן אינה מתקבלת על הדעת, מהסיבה שפעולת ההוספה של פסוק זה סותרת בצורה בולטת את תוכן הפסוק עצמו וקשה להאמין שהמוסיף היה כה טיפש שלא לשים לב לפרדוכס טריוויאלי שכזה. מכאן נובע שפסוק זה חייב היה להיות כבר בעותק הראשון של התורה כאשר עצם קיומו מונע בצורה היעילה ביותר כל שינוי בתורה – הווה אומר היווצרות הדרגתית אינה אפשרית.

כבהערת אגב נעיר כי קיים דין בתורה שבעל פה לפיו המעז להציע תוספת של ציווי בעל פה בשמו של אלוקים נדון למוות בחנק, תוך התעלמות מוחלטת ממעמדו הרוחני והתורני או מניסים על טבעיים שהפגין, מרשימים ככל שיהיו, כהוכחה לדבריו. כל שנותר הוא לשער את שהיה עולה בגורלו של אדם שהיה מעז להציע תוספת או השמטה ממשית לתורה שבכתב. די בכך כדי להסביר את האחידות , שאין לה שום אח ורע, בין כל ספרי התורה בעולם, גם לאחר נתק בן אלפי השנים בין הקהילות היהודיות השונות ברחבי תבל.

3.5.2.         ונתת אל הארון את העדות אשר אתן אליך(שמות כה' טז')

לקוח את ספר התורה הזה ושמתם אותו מצד ארון ברית ה' אלוקכם והיה שם לעד (דברים לא' כ')

ויכתוב משה את התורה הזאת ויתנה אל הכוהנים בני לוי הנושאים את ארון ברית ה' ואל כל
זקני ישראל (שם לא' ט')

הפסוק הראשון הנו ציווי שבו אלוקים מצווה את משה לשים בתוך ארון, המכונה בהמשך "ארון הברית", את ספר התורה שינתן בעתיד. מטרתו של צעד זה מרומזת בכינוי "עדות" שבו מכונה ספר התורה בפסוק, ומתבררת במפורש בפסוק השני. ספר התורה המקורי שניתן בסיני וכתיבתו תמה במדבר עם מותו של משה רבנו, אמור היה, בין השאר, לשמש כמושא להשוואה ובכך למנוע אפשרות של שגיאות בהעתקים שיווצרו מתוך כוונה ברורה של שמירה על אחידות מוחלטת. הפסוק השלישי מתאר את ביצוע ההוראה בפועל שנעשתה במעמד רב משתתפים שכלל את בני שבט לוי וכל זקני העם. מאותו הרגע ואילך, החפץ שלו יוחסה הקדושה הרבה ביותר, החפץ שהיווה את נשמת העם החדש שנוצר, החפץ שיצר את קומתו של עם ישראל מן המסד ועד הטפחות  – היה ארון הברית שאף מקום המצאו כונה בשם "קודש קודשים". בכל ספרי התנ"ך, המהווים יחידה כרונולוגית ותוכנית רציפה (2.5), קיימת התייחסות לארון הברית ברוח הדברים  לעיל, כאשר מהם עולה כי ארון הברית היה נתון תמיד תחת השגחה קפדנית. ספר התורה המקורי היה בידיו של עם ישראל 850 שנה ברציפות, עד להעלמו עם חורבן הבית ראשון, למעט תקופה קצרה ביותר עם הלקחו בשבי הפלישתי, בנקודת זמן שאין כל ספק שעד אליה נוצרו העתקים רבים לספר התורה המקורי תוך הפצתם ההמונית, כמתבקש וכיאה לאובייקט האמור להוות את תכלית הקיום של הפרט הבודד בעם ושל העם כולו.

תחילה נפנה את תשומת הלב למנגנון המתואר כאן. קיומו של ספר תורה מקורי שממנו אמורים היו להיות מועתקים הספרים הבאים יוצר מציאות שבה קיים מספר רב של העתקים כאשר בכל מקרה של ספק נעשית השוואה מול ספר התורה המקורי. עם חלוף השנים הסיכוי להשרדותו של ספר התורה המקורי אמנם פוחת, אולם כמות ההעתקים הזהים גדלה בהתאם. מכאן שגם כאשר המקור נעלם בשלב כלשהו בזמן, ההעתקים הרבים והזהים שקיימים בשלב זה, מהווים את הפוסק המכריע של כל העותקים הבאים. כאשר מסמך הנו בעל תפוצה המונית, וקם אדם וטוען כי נוסח שונה של המסמך אותו הוא מחזיק בידיו הנו הנוסח המקורי, ברור שההכרעה לשאלת הנוסח המקורי תיעשה על פי הנוסח ברוב המסמכים  הקיימים. כך שאדם שניסה להציע תוספת לספר התורה בטענה שהנוסח בידיו הוא הנוסח המקורי, כאשר ספר התורה הופץ כבר בצורה המונית וכאשר מפסוקים  אלה נובע שההעתקים הראשונים הועתקו מספר התורה המקורי שניתן למשה וספרי התורה כולם זהים בתכנם – אין שום דרך לדמיין את האופן בו המוסיף שכנע  את העם לקבל את השינוי המוצע. תיאורית ההווצרות ההדרגתית  של התורה מניחה כי עם ישראל סבל  מפיגור שכלי כה עמוק עד כדי כך שהוא היה מוכן לקבל תוספות, בטענה שהם מסיני, כאשר אין לכך זכר לא בהעתקים של ספרי התורה שבידיו ולא בספר התורה המקורי שבארון הברית. כל נסיון להציע שינוי באותן 850 השנים בהם ספר התורה המקורי היה בידי עם ישראל מצביע אולי על חוש ההומור של אדם זה ומאומה מעבר לכך. לאחר אותן 850 השנים יש להניח כי כמות ההעתקים בידי העם היתה כה רבה עד כי כל נסיון לשנות את הנוסח היה לא יותר מאשר לעג לרש. כל זאת מבלי להזכיר את הפרט הטכני, הבלתי אפשרי כשלעצמו, להכניס את השינוי מבלי להשאיר לכך שום עדות מרשיעה בכל ספרי התורה שבידי העם תוך שמירה על שתיקה מוחלטת בנדון כלפי הדור הבא (ראה 3.3)

ביחס לטענה לפיה הפסוקים הלו הוחדרו ב"שלב הסופי" של גיבוש הספר לכלל ספר חתום, הטוען זאת יצטרך להסביר בצורה ברורה כיצד שוכנע העם להאמין בקיומו של ספר תורה מקורי שאף אחד לא שמע עליו, למעט מציע התוספת? מדוע מסתבך הזייפן בהמצאת מושג/חפץ הסותר את ההסטוריה הידועה, וכי המדובר בחפץ שולי חסר חשיבות המצדיק שתיקה כה מוזרה של הדורות הקודמים? מאין אם כן האחידות המוחלטת בין כל ספרי התורה שבידיהם השונים בתכנם מספר התורה שבידיו, ומה פתאום, במציאות שכזו, להעדיף את הנוסח המוצע על פני זה שבידיהם שכמותם המספרית מוכיחה את שקריותו של הנוסח המוצע (ראה פסקה קודמת) באופן מכריע? כיצד שוכנע העם להעביר לדור הבא כי ספר התורה המקורי לא נעלם, כאשר הוא לראשונה שמע עליו לא מאבותיו אלא ממשתיל הפסוקים הללו עצמו?

בנוסף קשה להתעלם מכך שמטרת הפסוקים המוצעים הנה, בין השאר, מניעת היווצרותם של גרסאות שונות כתוצאה מטעויות בהעתקה. ובכן גם אם הספר המקורי נעלם באי מי מן התקופות יחד עם פסוקים אלו, כפי שודאי יטען המוסיף בהתאם לאפשרות הנדונה, כיצד קרה שמטרת הפסוקים הושגה – שהרי קיימת היתה אחידות בין כל ספרי התורה (ראה 2.2.5 ו- 3.3), בעוד שדווקא הפסוקים שיועדו להשיג אחידות זו נעלמו ובכך נכשלו בהשגת המטרה דווקא ביחס אליהם עצמם?

3.5.3.         מקץ שבע  שנים במועד שנת השמיטה בחג הסוכות; בבוא כל ישראל לראות את פני ה' …  תקרא את התורה הזאת נגד כל ישראל באזניהם; הקהל את העם… למען ישמעו…;(דברים לא' יב')

מצוות הקהל המתוארת בפסוק מהווה, בין השאר, אמצעי נוסף למזעור האפשרות של היווצרות גרסאות שונות של התורה כתוצאה מטעויות סופר, וביניהן מניעת האפשרות של שינוי מכוון אם באמצעות תוספת ואם באמצעות השמטה. אחת לשבע שנים, בחג הסוכות, אמור היה כל העם להתכנס בירושלים כדי לשמוע את קריאת התורה ובו בזמן להשוות אותה עם ספרי התורה שבידו כדי לאתר סטיות שעלולים היו להיות בו. מעמד זה שימש מעין בחינה תקופתית לאיתורם וביעורם של  ספרי התורה הסוטים ולו באות אחת – בהתאם להלכה הידועה לפיה סטייה באות אחת פוסלת את ספר התורה כולו – מרובם המוחלט של ספרי התורה האחידים והזהים לזה שבארון הברית. אירוע זה היווה כלי בקורת נוסף לשמירת אחידותם של ספרי התורה שנעשה בצורה המונית. אין להניח כי ציווי זה הוחדר ב"שלבים מתקדמים" של גיבוש התורה מאחר והתועלת שיכולה היתה לצמוח מהחדרת פסוק שכזה מעורפלת לחלוטין, בעוד שמנגד היה עליו להסביר בטוב טעם את היעדרותו המופלאה של אירוע לאומי בסדר גודל שכזה, בעל חשיבות כה רבה ושנשנה בתדירות כה גבוהה, מזיכרונו ההסטורי של עם ישראל, כאשר קיומו נועד למנוע בדיוק את מה שהוא מנסה לעשות בהצעתו זו, וכל זאת מבלי לעורר את חשדו של העם. אם כן פסוק זה היווה חלק בלתי נפרד מן התורה כבר מראשיתה והיה בו די כדי להקשות על כל זיפן עתידי עד כדי הפיכת משימת הזיוף לבלתי אפשרית.

3.5.4.      חמשת הפסוקים הללו יוצרים יחד חומה מבוצרת בלתי נתנת לחדירה, תהה רמת התחכום אשר תהה. יש בפסוקים אלו להעיד לא רק על נחישותו של כותב התורה לגדוע בצורה מוחלטת כל נסיון לשבש את הנוסח המקורי, אלא גם על רמת התחכום של כותב התורה שהשכיל ליצור מנגנון כה מפליא ביעילותו. לשווא נתור אחר מערכת דומה המכילה מנגנון הגנה הדומה ולו במעט לחגורה ההרמטית שנוצרה סביב התורה. מאותה הסיבה בדיוק אין בנמצא שום מערכת הטוענת לשמירה מוחלטת של זהותה במהלך אלפי שנים. התורה לעומת זאת לא רק שטוענת לאפס שינויים במהלך 3500 השנים האחרונות מאז צאתה לדרכה ההסטורית, אלא גם שללא קושי רב ניתן להוכיח את טענתה זו בצורה מכרעת. כאמור, אין, ומעולם לא היתה אפשרות, ולו תיאורטית, להוסיף/להשמיט חלקים מהתורה באופן שיתקבל בעם ישראל כולו, בין השאר, בגלל הימצאותם של פסוקים אלו, שנוכחותם לבדה מספיקה ללא שום פקפוק כדי לפסול על הסף כל אפשרות של שינוי.

4. התורה באופן בולט אינה מזכירה ולו במילה את העולם הבא, וזאת בניגוד מובהק לקוראן ולברית החדשה שמושג זה מוזכר בהם ביד רחבה , גם ובעיקר כאמצעי לשכנוע המאמינים באמיתות הדת. אין התורה רואה צורך להתחרות בהפרחת טענות על העולם הבא כהוכחה לאמיתותה משתי סיבות: ראשית מפני שהדור הראשון שקיבל את התורה היה עד לניסי מצרים, ניסי המדבר ומעמד הר סיני. ברור ששום תיאורים על העולם הבא לא ישתוו בעצמתם על פני ההוכחות הברורות שהם היו עדים להם. העברה מסודרת של עדות זו לדורות הבאים הנה אמינה לאין שיעור מתיאורים שאין ביד אדם לבדקם. דת שאינה יכולה לטעון טענות מהסוג שהיהדות טוענת להן, נאלצת מחוסר ברירה להבטיח שבעולם הבא יתברר כי היא אכן אמיתית שהרי אין בידה משהו טוב יותר. שנית, כותב התורה היה מספיק בטוח בעצמו כדי לטעון טענות על הטבע וההיסטוריה באופן החושף את התורה בפני אפשרות של הפרכת מקורה האלוקי, לא רק תיאורטית אלא גם מעשית, ולא רק שם בעולם הבא אלא גם כאן בעולם הזה. קיימות בתורה קביעותנוספות מהסוג שיטופל בסעיף זה אולם די בדוגמאות להלן כדי לשלול על הסף את האפשרות לפיה שכל אנושי הנו המקור לכתיבתן. להלן ההדגמה לא לפני שנקדים הקדמת רקע קצרה:

4.1.      קיימות אמירות על המציאות שעל פניהן נראות כמפתיעות, אולם רפרוף קל בהיסטוריה יוביל למסקנה כי ברובם המוחלט של המקרים – המדובר בהסקת מסקנות מן העבר או בשיקול הגיוני פשוט ומאומה מעבר לכך. לדוגמא, אם מאן דהוא יטען כי ארה"ב תאבד את מעמדה כאימפריה עולמית בעוד מספר שנים, וכך אכן יקרה – לא תהיה שום סיבה לתדהמה כי הרי חוק היסטורי ידוע הוא שמדי כמה מאות שנים מעצמות עולמיות שוקעות ומפנות את מקומן למעצמות עולמיות חדשות. אם בנוסף תועלה הטענה כי סודן תהיה המדינה שתירש את מקומה של ארה"ב, יהיה מקום רב לספק, מכיוון שסודן לעת עתה הנה אחת מהמדינות העניות והמפגרות ביותר בעולם, אולם יתכן להעלות על הדעת תרחישים שיאפשרו זאת, מה גם שמקרים מסוג זה ידועים מן מהעבר. אולם אם יטען הטוען כי סודן תישאר מדינה עניה ומפגרת ולמרות זאת היא תשלוט על העולם העשיר והמפותח ממנה לאין ערוך – אין ספק כי הוא יתקל בתגובות של  לעג וגיחוך, מכיוון שטענה זו סותרת כל הלך חשיבה הגיוני ואת כל ההיסטוריה האנושית. אם הטוען הנ"ל לא יתרשם במיוחד מן השיקולים ההגיוניים וההיסטוריה הידועה, אלא גם יוסיף בעקשנות כי הוא מוכן לסכן את כל מפעל חייו אם יתברר כי טעה – יהיה כבר מקום לשקול את אשפוזו במוסד לחולי נפש. היה ויתברר,  בסתירה מוחלטת לכל חוקי הלוגיקה האנושית, כי האדם הזה צדק, והיה ויתברר בנוסף כי אין זו הפעם הראשונה שהוא מעלה טענות מסוג זה כאשר בכל אחת מן הפעמים הוא יצא כשידו על העליונה – הרי שבידנו ההוכחה כי אדם זה שולט על ההיסטוריה, או לפחות הנו מקושר לגורם כלשהו השולט עליה.

4.2.      הקובע קביעה לפיה קיימים בעולם ברבורים עם נקודה אחת בלבד על מצחם, גם אם לעת עתה אין שום ידע מדעי התומך בכך, לא יתקל בתגובות יוצאות דופן במיוחד. אם לאחר זמן יוכח כי אכן קיימים ברבורים עם נקודה אחת בלבד על מצחם – שום אדם בר דעת לא יצא מגדרו, היות וקיימות מספר דרכים להסביר בצורה המתקבלת על הדעת את העובדה כי ה"תחזית" התבררה כנכונה. אולם אם מאן דהוא יטען כי אין בעולם ברבורים עם שתי נקודות על  מצחם – טענה שכזו תתקבל בהרמת גבה מהסיבה כי הוכחת ה"אין" קשה לאין שיעור מהוכחת ה"יש". ואם ברור לכולם ובכללם לטוען הטענה, כי הוא חי בתקופה שהידע האנושי אודות הברבורים בעולם הנו אפסי, ואף על פי כן בטחונו לא מתערער – יש כבר מקום להוקיע אותו כטיפש. היה ובנוסף הוא יסכן את כל מפעל חייו על טענתו זו ללא כל התלבטות – אשפוזו במוסד לחולי נפש הנו צעד מתבקש ביותר. ואם שוב, בסתירה מוחלטת לכל חוקי הלוגיקה האנושית, יתברר לאחר אלפי שנה כי אדם זה צדק הרי שבידינו ההוכחה כי אדם זה שולט על הטבע, או לפחות הנו מקושר לגורם כלשהו השולט עליו.

4.3.        ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלותם להפר בריתי אתם: כי אני ה' אלוקיהם  (ויקרא כו'  מד)

 

כה אמר ה' נתן שמש לאור יומם חקת ירח וכוכבים לאור לילה רגע הים ויהמו גליו ה' צבאות שמו: אם ימשו החקים אלה מלפני נאם ה' גם זרע ישראל ישבתו מהיות גוי לפני כל הימים  (ירמיהו לא' לד-לה)

עובדה הסטורית ידועה היא שעמים הנם בני חלוף. עובדה הסטורית הגיונית היא שהגלית עם הנה דרך יעילה ומהירה ביותר להכחדתו. עובדה היסטורית ברורה היא שככל שהעם קטן יותר, על אחת כמה וכמה בתנאים של גלות, כך קצב הכחדתו יהיה מהיר יותר. האמור לעיל  הנו נכון באופן בלתי ניתן לערעור למעט יוצא דופן אחד – העם היהודי.

לעם היהודי היו את כל  הסיבות שבעולם לרדת ממזמן מעל בימת ההיסטוריה. העובדות בקיצור נמרץ הנן שהעם היהודי היה מאז ומעולם עם קטן ביותר, רוב ימיו מוכה ונרדף, סובל משנאה יוקדת לא פוסקת, רובה של ההיסטוריה שלו נרשמה בתנאי גלות, תמיד היה במרכזה של ההיסטוריה האנושית.

כותב התורה ידע לקבוע קביעה שערוריתית: יהיה עם שישרוד לאורך כל הקיום האנושי. די בקביעה זו לבדה כדי לפסוק נחרצות כי הכותב סבל חמורות מהעדר הבנה מינימלית בחוקי ההיסטוריה ובחשיבה הגיונית. הפליאה בולטת ביתר שאת בהתחשב בעובדה שאת תוקפה  של התורה הוא תולה בהתממשותה של קביעה זו, שהרי הפרכתה שוללת באופן מוחלט את מקורה האלוקי. כותב התורה כלל לא מסתפק בכך ומציין את העם לו הוא מועיד את הקיום נצחי – העם היהודי. בשלושת אלפי השנים האחרונות קמו שגשגו פרחו קרסו ונבלו אלפי עמים, רובם בעלי סיכויים רבים לאין ערוך לשרוד תקופת זמן ארוכה מזו של העם היהודי. מה הביא את הכותב לנקוב דווקא בשמו של העם היהודי מתוך אלפי אפשרויות מסתברות הרבה יותר? מיותר לציין כי צעד שכזה כבר מאפשר להטיל ספק בשפיות הכותב, המרשה לעצמו להצהיר הצהרות ששום סיבה נראית לעין אינה יכולה להבטיח את התממשותן, תוך סיכון מודע של מפעל חייו – התורה.

4.4.         והפיצך ה' בכל העמים מקצה הארץ ועד קצה הארץ ובגויים האלה לא  יהיה מנוח לכף רגלך; והיו חייך תלויים לך מנגד ופחדת לילה ויומם ולא תאמין בחייך; והיית לשמה למשל ולשנינה בכל העמים אשר ינהגך ה' שמה  (דברים כח' סג')

 

ואתכם אזרה בגויים והריקותי אחריכם חרב; והנשארים בכם, והבאתי מורך  בלבבם ורדף אותם קול עלה נידף (דברים כו')

 

ונשארתם מתי מעט בגויים אשר ה' אלוקכם מפיצכם שמה  (דברים כח')

כותב התורה הנ"ל מגדיל לעשות וקובע קביעות אבסורדיות חסרות כל הגיון – לא רק שיהיה עם שלא ירד מבימת ההיסטוריה האנושית ולא רק שהעם בעל הקיום הנצחי יהיה העם היהודי – אלא שראשית הוא יהיה עם קטן ביותר, שנית הוא יתקיים בתנאים של גלות תקופת זמן לא ידועה, ושלישית הוא יהיה מושא לשנאה מתמדת. כל אחד מבין שלושת הקביעות הללו הופך את נבואת ההישרדות לבלתי אפשרית בעליל. אלו הן קביעות שדי בהתממשות אחד מהן כדי להביא להכחדתו המהירה של כל עם. הפליאה בהתגשמותן של הקביעות המוזרות הללו, במנותק מן הפרדוכסים שבהן, בעינה עומדת: קיים עם אחד ויחיד בעולם שרמת פיזורו בעולם היתה כה גבוהה וכה ממושכת והוא העם היהודי; קיים עם אחד ויחיד שהנדידה הפכה למאפיין אינטגרלי שלו והוא העם היהודי; קיים עם אחד ויחיד שהשנאה כלפיו מלווה אותו זה אלפי שנה, ללא שום הסבר מתקבל על הדעת וללא שום אח ורע והוא העם היהודי. לו העם הקטן הזה היה נדחק אי שם לשולי ההיסטוריה והגיאוגרפיה, לו הוא היה מעביר את ימיו נעלם מעין כל אי שם בחבל ארץ מנותק מן הציוויליזציה – עוד היה מקום להבין את פלא ההישרדות. אלא בדיוק כפי שנכתב לפני אלפי שנה – ההפך הגמור הוא שקרה; לא היה חבל ארץ שכף רגלו של מי מבני העם הזה לא דרכה, לא היה עם שבקרבו הוא חי מבלי שהתבלט, ובדרך כלל על רקע של שנאה יוקדת שהתפרצה מפעם לפעם בצורות הידועות של רדיפות פוגרומים וגירושים. כאמור, כותב התורה ידע לאפיין את העם היהודי בכל  אותם המאפיינים שהנם אנטי השרדותיים במובהק, כאשר באותה נשימה הוא גם הצהיר מראש כי לא יהיה בכוח המאפיינים הללו להוביל לתוצאה הטבעית והמתבקשת מאליה – היעלמותו של העם היהודי. העובדה שתחזיתו התממשה אין בה בשום פנים ואופן להצביע על הגיון כלשהו הטמון בקביעות חסרות ההגיון הללו; המדובר עדיין בתופעה ייחודית להפליא שכל הניסיונות להסבירה כשלו כשלון מוחלט, ולו רק מהסיבה שאין כל דרך להבין כיצד מאפיין שב 99% מהמקרים פעל בכיוון ברור של הכחדה – כפי שאכן מחייב השכל הישר ותומכת בכך ההסטוריה האנושית ללא עוררין, באחוז הנותר פעל בכיוון הפוך לחלוטין, בכיוון של שימור וזאת בניגוד גמור לשכל הישר ולהסטוריה האנושית. מכאן שלא ניתן לקבל הצהרות כאלו כשפויות ועוד יותר את המצהיר אותן – כותב התורה – כאדם שפוי. כיצד ניתן להעלות על הדעת כי עובדה הסותרת לחלוטין את ההגיון, עובדה החורגת מכל מהלך ההיסטוריה, עובדה שאינה ברת הסבר באופן מוכח – לא רק שאכן התרחשה אלא שהיה מישהו שהצהיר זאת בביטחון מוחלט לפני …. אלפי שנה?!     

למרות חוסר ההגיון המשווע בדברים אלו, מסתבר כי באופן מסתורי לחלוטין כותב התורה צדק. השאלה המרכזית שצריכה להישאל אינה כיצד כותב התורה צדק, אלא כיצד כותב התורה העז לקחת על עצמו סיכון כה חסר סיכוי אל מול המחיר שהוא היה נאלץ לשלם – הכתרת התורה כספר אנושי.

4.5.        והיתה בבל צבי ממלכות תפארת גאון כשדים כמהפכת אלוקים את סדום ואת עמורה; לא תשב לנצח ולא תשכון עד דור ודור;  (ירמיהו נ')

הנביא ישעיהו מנבא כי העיר בבל תחרב כ – "מהפכת סדום ועמורה". כמובן שאין בטענה זו להרשים במיוחד היות ואין היא סותרת שום ידע הסטורי מוקדם שהרי חורבנה של בבל אינו מהווה שום תקדים בלתי ניתן  לחיזוי. המשך דברי הנביא הם אלו המעוררים  תמיהה: מאין העוז לבן תמותה לקבוע קביעות אודות הנצח? מי הוא זה שידאג לשמור על חורבנה של בבל בכל אחד מרגעי ההיסטוריה? מי הוא זה שימנע מאדם החפץ להציג קבל עם ועולם את שקריותה של התורה, לשקם את העיר בבל? מיקומן של ערים בעת העתיקה נקבע לאחר מחשבה מרובה כאשר שיקולים כמו קרבה לצמתי דרכים, מקורות מים, מיקום אסטרטגי וכו היו מרכזיים בקבלת ההחלטה. זו הסיבה לבניתן המחודשת של ערים רבות לאחר חורבנן פעם אחר פעם, כאשר עובדת קיומן של תשתיות מוכנות היוותה שיקול מרכזי נוסף בכדאיות הבניה המחודשת (ירושלים לדוגמא נבנתה מחדש תשע פעמים). הכרזה כי עיר כה מרכזית וחשובה כבבל תישאר לנצח בחורבנה הנו טירוף הדעת באופן חד משמעי. למותר לציין כי הנביא אכן צדק בנבואתו למרות היותה סותרת לחלוטין כל שיקול הגיוני וכל ידע היסטורי קודם. אולם שוב יש להדגיש כי עצם העזתו, בידיעה ברורה את מחיר הכישלון, היא המצביעה על מקור אינפורמציה על אנושי  שאליו הנביא היה מחובר. אין בכוח שום הסבר אחר להניח את הדעת.

4.6.        הנה זה עומד אחר כתלנו אחר כותל מערבי של בית המקדש שנשבע לו הקב"ה שלא יחרב לעולם  (מדרש רבה על שיר השירים)

 

לכן בגללכם ציון תחרש וירושלים לעיים תהיה והר הבית לבמות יער (מיכה ג')

ניכר לעין כל כי חז"ל, בעצם אמירה זו, נתנו בידי כל פוחז בכל אחד משלבי ההיסטוריה את היכולת המעשית והלא מסובכת במיוחד, לנתץ את תורת ישראל לרסיסים. ירושלים המדוברת הנה אותה ירושלים שעברו עליה מלחמות רבות כאשר בכל תקופה היה  ברור כי לא הרבה ערים מועדות למלחמות כמוה; זאת אותה ירושלים ש 2000 שנה היתה בידי שונאיו של העם היהודי כאשר חשיבותו הדתית והלאומית של הכותל ודאי שלא נעלמה מעיניהם; זאת אותה ירושלים שהנביא מיכה מנבא לה חורבן מוחלט ואין ספק כי דבריו היו ידועים לחז"ל היטב, בדיוק כפי שאין שום ספק כי גם השלכות הכישלון היו ברורות להם כשמש – ושוב תעלנה התמיהות: מאין הביטחון? מאין העוז להפריח אמירות אודות הנצח? מאין לחז"ל האומץ לשאת על כתפיהם את האחריות הישירה לחורבנה של היהדות חלילה?

 

 

 

 

     

 

4.7.        שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני האדון ה' אלוקי ישראל; כי אוריש גויים מפניך והרחבתי את גבולך ולא יחמוד איש את ארצך בעלותך לראות את פני ה' אלוקך;  (שמות לד')

בפסוק זה התורה מחייבת את "כל זכורך", הכולל בוודאות לפחות את הגברים, לעלות לרגל לירושלים שלוש פעמים בשנה. במילים אחרות, הכותב מחייב את העליה לרגל גם במחיר של הפקרת הגבולות תוך ויתור ביודעין על כוח הרתעה צבאי שיעמוד מול פלישה אפשרית. התורה היתה ידועה היטב לעמים השכנים (אין כאן המקום להאריך) וגם אם נניח שלא – עשרות ומאות שנים  מספיקות  בהחלט כדי להסיק כי שלוש פעמים בשנה, מדי שנה בשנה, גבולות ישראל מופקרים מרצון. כמו כן, הקורא את התנ"ך מתרשם כי העמים שהקיפו את מדינת היהודים לא היו ביחסי שכנות טובים במיוחד עם מדינת היהודים וזאת בלשון המעטה. אם כן הצעד המתבקש ביותר על רקע תיאור זה הנו ניצול וודאי של הגבולות הפרוצים למלחמות בזק במדינת היהודים. אמנם היום אין בידינו את הכלים לאמת קביעה זו אולם אין ספק כי באותן מאות השנים בהן ביהמ"ק עמד על תילו, היתה בידי עם ישראל היכולת המעשית לבדוק מדי שנה, שלוש פעמים בשנה, את התגשמותה של נבואה זו. ברור לחלוטין שלו במהלך מאות השנים הללו העמים השכנים ניצלו את העליות לרגל ופתחו במלחמה כפי שמחייב ההגיון – הרי שבידי עם ישראל היתה הוכחה חד משמעית על שקריותה של התורה.   אין זה סביר כי לו בידיהם היתה הוכחה שכזו לא היינו שומעים על כך ולו גם ברמז. בהתאם לאמור לעיל גם כאן החלק המעניין פחות הנו התגשמות הנבואה. החלק המעניין יותר הנו העזתו של בן אנוש להתחייב התחייבות כה שערורייתית, התחייבות שבשום פנים ואופן אינה עולה בקנה אחד עם ההגיון וההסטוריה הידועה ולכן סיכויה להתאמת במהלך השנים הנה אפסית. העובדה כי כותב התורה אכן צדק באמירה אבסורדית, אנטי- הסתברותית זו, וזאת בנוסף לעובדה כי הוא העז לקחת על עצמו התחייבות שכזו, אשר הידיעה אודות השלכותיה של הפרכתה הכמעט וודאית של נבואה זו רק מדגימות את גודל בטחונו בהתגשמותה – מצביעים שוב על קשר לישות על אנושית שבידיה לפקח על התגשמותה המתמדת של נבואה זו. הטענה לפיה יש בידיו של בן אנוש לדאוג להתגשמות אמירה שכזו על העתיד, כמו גם אודות הנבואות לעיל, הנה לא יותר מאשר גיבוב מילים חסר כל מובן אשר במקרה זה אין בו אלא כדי להצביע על רמתו המחשבתית או נטיותיו הפסיכולוגיות של הטוען זאת. אין ביכולתן של קטגוריות החשיבה המוכרות להסביר התגשמותן של נבואות אלו, ומעבר לכך –  את ביטחונם המוחלט בהתגשמותן של אלו שאמרו אותן.

4.8.        וכי תאמרו מה  נאכל בשנה  השביעית הן לא נזרע ולא נאסוף את תבואתנו;  וציויתי את ברכתי לכם
בשנה השישית ועשת את התבואה לשלוש השנים;(ויקרא כה')

משה מצהיר ברורות באופן שאינו מאפשר שום פתח של מילוט  – בכל שנה שישית לשמיטה היבול בה יהיה פי שלושה מבכל שנה רגילה. אין שום ספק שהיו שנות שמיטה רבות בהן העם כולו שמר על מצוות השמיטה – ולפחות באותן השנים בהן שלטו על העם מנהיגים שהלכו בדרך ה' ובוודאי כפו על העם בכוח הזרוע לשמור את השמיטה על כל פרטיה –  כאשר בכל אחת מהשנים הללו ההבטחה על יבול פי שלושה בשנה השישית הועמדה במבחן. די היה לעם ישראל, שבתקופה זו רובו המוחלט עבד את האדמה, בשנה שישית אחת שבה היתה שנת בצורת או יבול רגיל כדי להיווכח במקורה הלא אלוקי של התורה. אין שום מידע על תקופה שבה היתה תופעה של המרת דת המונית בעם ישראל על רקע כשלונה של התחזית הזו כך שסביר להניח שהיא לא נכשלה. לא ניתן להימלט מן השאלה המתבקשת – מה מביא בן אנוש עם ראש על הכתפיים, פרימיטיבי ככל שיהיה, לטעון טענה שכזאת? מה מביא  אדם לכרות את הבור שבו, לפי כל התבוננות ולו שטחית במציאות, צריך מפעל חייו בהכרח להתרסק? מי, לבד מן הגורם השולט על הטבע או אדם המקושר באופן כלשהו לגורם זה, יכול לכתוב כדברים הללו בביטחון כה מוחלט?

4.9.        זאת החיה  אשר תאכלו מכל הבהמה אשר  על הארץ , כל מפרסת פרסה ושוסעת שסע מעלת גרה בבהמה אותה תאכלו; אך את זה לא תאכלו ממעלי הגרה וממפריסי הפרסה, את הגמל כי מעלה גרה הוא ופרסה אינו מפריס, ואת השפן כי מעלה גרה הוא ופרסה לא יפריס, ואת הארנבת כי מעלת גרה היא ופרסה לא הפריסה ואת החזיר כי מפריס פרסה הוא ושוסע שסע והוא גרה לא יגר;(ויקרא יא')

החלק הראשון מספק את העקרונות לפיו מזוהים בעלי החיים הטהורים, מכאן שדי בחלק הראשון כדי להסיק כי בעלי החיים המפורטים בחלק השני אסורים לאכילה ולכן החלק השני הנו לכאורה מיותר. מתכנו של החלק השני עולה כי שלושה בעלי חיים מעלים גרה ואינם מפריסים פרסה בעוד שבעל חיים אחד מפריס פרסה ואינו מעלה גרה. על פניו נראה כי בחלק זה מוסר לנו כותב התורה מידע זואולוגי פשוט שכל אדם בעת העתיקה יכול היה להסיק זאת לאחר בדיקה קצרה. מבחינה נוספת של פסוקים אלו מתברר כי משמעותו של פירוט זה הנה מרחיקת לכת לאין שיעור; כותב התורה קובע כי בעלי החיים המפורטים בחלק השני הנם היחידים המקיימים את התכונות הללו. במילים אחרות, אין בעולם בעלי חיים המעלים גרה  ואינם מפריסים פרסה למעט שלשה בלבד – הארנבת השפן והגמל; כמו כן אין בעולם בעל חיים המפריס פרסה ואינו מעלה גרה למעט אחד בלבד – החזיר. מכאן שמול המעונין להפריך את התורה עומדת משימה פשוטה ביותר – מציאת בעל חיים נוסף לשלושה האמורים המעלה גרה ואינו מפריס פרסה, או לחילופין מציאת בעל חיים נוסף על החזיר המפריס פרסה ואינו מעלה גרה.

הקובע קביעה שכזו בתקופה שלפניה מאות שנים של מחקר זואולוגי, שנים של מחקר מדוקדק בכל חבל ארץ אפשרי על פני כדור הארץ – יתכן ויזכה ליחס רציני אולם למרות זאת קביעתו זו תתקבל תוך הסתיגות רבה. זאת מכיוון שככל שמרחב המדידה גדול יותר כך קשה יותר להוכיח את טענת ה"אין", את שלילת קיומם של דברים. כאשר מרחב המדידה המדובר הנו כה גדול כמו כדור הארץ די ברור מדוע כל טענת "אין", גם זו המבוססת על מחקר ארוך ויסודי ביותר, לעולם לא תוכרז כאמת מוחלטת שהרי תמיד עלולה להתגלות חריגה שתסתור טענה זו.

למותר לציין כי כותב התורה חי בתקופה שהאנושות הכירה חלק קטן מאוד של כדור הארץ, ולכן רובם המוחלט של בעלי החיים כלל לא היה ידוע לה. כמו כן קשה להאמין כי האדם שכתב את התורה התפתה להאמין כי הידע הזואולוגי שבידו הנו כה מקיף עד כדי הצהרת טענות כה מפוקפקות, שברור היה לכל אדם עם מוח בקדקודו כי הפרכתן היא רק ענין של זמן. יתר על כן אין בפרוט זה שום תוספת של מידע הלכתי כאמור, בו בעת שתורה כולה מועמדת בסכנה ברורה מאוד של הפרכה. פשטות המהלך שוללת מכל וכל את האפשרות לפיה כותב התורה לא העלה על דעתו את הסיכון שבטענה ואת ההשלכות המוכרחות מהפרכתה. נכון להיום הידע האנושי בזואולוגיה גדל באופן העולה על כל דמיון בהשוואה לעת העתיקה כך ששלילת קביעה זו היתה מתקבלת באופן טבעי  לחלוטין.  אולם באופן מפליא, טענה עתיקת יומין זו עומדת בנכונותה בימינו כבימי קדם ושמה ללעג וקלס את ההגיון האנושי. ברור עתה לחלוטין מדוע מקומו של אדם הטוען טענה שכזו תוך הסתמכות על כלים אנושיים, בייחוד אם הוא טען זאת בתקופה שלפני הפיתוח המדעי המודרני – הנו בית חולים לחולי נפש. שום אדם, גם האדם בעל כמות הדעת המינימלית, לא יעז לקבוע קביעות שכאלו בתנאים האמורים. אין שום צל של ספק שרק המכיר באופן מוחלט את כל בעלי החיים בעולם, רק זה ששום חבל ארץ נידח לא נעלם מעיניו, הווה אומר רק זה שברא את העולם – יכול להתחייב התחייבות כמו זו שהתורה מתחיבת לדורות הבאים.

4.10.      בשלב זה ניתן לשאול כי לו אכן התורה הושתלה באי מי מן הדורות על ידי אדם כלשהו, איזו תועלת יכל הוא להפיק מטענות שכאלו? לא ברור כלל במה הן הועילו במאמצי השכנוע כלפי הדור הראשון מהסיבה הפשוטה שלדור הראשון לא היו כלים  לשלול או לאמת טענות אלו, והרי משימתו המרכזית והקשה מכולן של המשתיל היתה שכנוע הדור הראשון להשתלה באמיתותה של התורה. לו היה בטענות אלו כדי לסייע במאמצי השכנוע, הגם שהן מעמידות את התורה בסכנה ברורה בדורות הבאים, עוד ניתן  היה להבין את  כדאיות השימוש בהן עם כל הערעורים על כך, שהרי מקריאה שטחית בתורה ברור שהדורות הבאים היוו מושא למחשבה ודאגה רבה מצדו של כותב התורה. העובדה שאין הן תורמות מאומה למאמצי השכנוע מעידה בבירור שהטענות הללו  נכתבו עבור הדורות בעתיד, למרות ששכלו של כל אדם מחייב שבעתיד אמורה התורה להתמוטט בעקבות טענות אלו. עובדת כתיבתן ואי הפרכתן לכל  אורך אלפי השנים שחלפו מאז כתיבתן, על כל הפרדוקסים והאבסורדים המוכלים בהן – שוב מעמידות באור נלעג ופתטי את אמונת ההשתלה .

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 חתימה

השכל הצרוף היה מענייננו בחיבור זה והוא בלבד. העובדה הפשוטה לפיה הרוב המוחלט של הקוראים בשלב זה רחוק מליפול על פניו באימה ופחד, אלא מתייחס לדברים בשוויון נפש – מעידה כי תם הסיור בשבילי השכל וההגיון והנה  עומדים אנו עתה בפתחה של ממלכת הפסיכולוגיה. תיאורית האבולוציה, זו שכל הפרכה אפשרית לה נמצאת כבר בידיהם של כל כהני התאוריה הממשיכים בלהט ובדבקות מעוררת קנאה להטיף לה כאמת שאין להרהר אחריה, מהווה הדגמה חדה לעוורון מרצון שבני אדם בעלי נטיות פסיכולוגיות מסוימות גוזרים על עצמם. המוכנות הנפשית לקבל את האמת על אף הקורבנות שהיא דורשת, קיימת רק אצל אותם מעטים שמשיכת האיתנים של הגוף כלפי אותם נטיות חומריות, שכיוונם הברור מצביע בדיוק נמרץ על מקור משותף לאדם ה"תבוני" ולכלל בעלי החיים, לא החשיכה לחלוטין את עיני שכלו ולא נטלה ממנו את יכולת ההכרעה האובייקטיבית הטהורה. כשם שאווילי לשאול שיכור אודות הכדאיות שבשתייה, כשם שאווילי לשאול מכור לסמים אודות הכדאיות בנטילת הסם – אווילי אף במידה רבה יותר להציג בפני המכור לתאוותיו מערכת אלוקית שמשמעותה המיידית הנה ויתור מרצון  על אותם התאוות להם התמכר ובהם שקע עד מעל לראש.

הישגה הגדול ביותר של החברה המערבית אינו הפיתוח הטכנולוגי, אינו כיבוש החלל ואינו הנוחות החומרית שאותו העניקה לאדם. הישגה הגדול ביותר הנו הפקרת האדם בידי יצריו תוך יצירת האשליה שהריבונות האוטונומית כביכול של האדם על עצמו היא החופש המיוחל, בעוד שאין היא אלא החנקת החלק הרוחני/אלוקי שבאדם והפיכתו לאוסף של מולקולות שאינו שונה מהותית במאומה משלולית של בוץ. אין פלא שתאורית הרפש מבית מדרשו של צ'ארלס דארווין קנתה לה מקום של כבוד בקיר המזרח של התרבות המערבית וזיהמה כל מחשבה שיסודה בתרבות זו. כך מתהלכים בינינו בני אדם שכל עולמם שאוב מעולם החי, גם מבלי להיות מודעים לכך, וכל קיומם מסתכם בשעבוד מוחלט לחלק הבהמי/חומרי שבאדם, שעל קיומו מעולם לא ניטשה מחלוקת. התרבות המערבית שהטביעה את האדם בים החומריות והובילה לניוונו הרוחני הגמור, החלה בכך שגזלה מרוב אזרחיה את יכולת השיפוט הטהורה והחופשית, וחתמה בערעור על מושג הבחירה החופשית כאשליה – מחוזות שאליהם הנמנים עליה לא היו מגיעים אילולא  בחרו להיות מובלים על ידי ה"חופש" המדומה שאותו היללו ובסופו של דבר לקיומו התכחשו. בהצגת שתי האלטרנטיבות בפני יצור אנושי מוצלח זה פאר התוצרת המערבית, כאשר האחת הנה היסחפות מענגת לכאורה אל תוך תוכי זרמי הדחפים והנטיות הגופניות המידיות, המאפיינות כאמור את  עולם החי, לבין חתירה נגדית, מאומצת ומתישה כנגד זרמים עכורים אלו וזאת בגלל האמת המופשטת לבדה – תהיה זו אך טיפשות לשמה להניח שקילה תבונית טהורה של שתי החלופות.

אמונה וכפירה בשום פנים ואופן אינם מושגים השאובים ממלכת השכל אחרת מוצדק יותר היה לקרוא להם בשמות חכמה וטיפשות. מנגד אין הם מושגים השאובים ממלכת הרגש אחרת לא הייתה שום הצדקה לאבחנה בין צדיק ורשע. המושגים אמונה וכפירה שאובים מעולם שיסודותיו בנויים אמנם על אדני השכל הצרוף בעוד שמימושם בפועל נוגע ברובד רוחני עמוק ביותר של האדם, בו מתחולל התהליך של הבחירה החופשית הטהורה והוא הוא ה"אני" האמיתי של האדם. ברובד רוחני עלום זו נוצר רצונו של האדם כתוצאה מבחירתו ורצונו זה הנו האדם במלואו. רצונות האדם יוצרים את דמותו הסופית בצורה הדרגתית והוא המקבל שכר ועונש על אוסף רצונותיו שעליהם אחריותו המלאה. האדם מחליט אם לחיות ברגע מסוים על פי האמת (למשל לא להיכנע לדחף לעשן) ואם ברגע אחר להתעלם ממנה (לעשן תוך מציאת הנימוק המספק באותו הרגע). האדם גם מחליט החלטה עקרונית אם לאמץ את האמת כמורה הדרך של חייו ואם לאו. המעטה השכלי שבו הוא מקיף את רצונותיו בשום אופן אינו הסיבה להם אלא משמש ככיסוי לאחר מעשה שנועד לשכנוע עצמי או תצרוכת חיצונית ותו לא.

התורה, ובעקבותיה גם חז"ל, יוצאים חוצץ כנגד הגישה הפופולרית המתייחסת לאמונה ולכפירה כאל מושגים שההכרעה ביניהם נעשית באופן שכלי. הגם שהתורה מודיעה כי שאלת אמיתותה הנה ברת הכרעה שכלית – "אתה הורית לדעת כי ה' הוא האלוקים", "וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלוקים", "יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע ולהאמין כי יש מצוי ראשון לכל הברואים.." (רמב"ם) – אין היא מיחסת את האמונה לעולם השכל, שהרי שם היא רק מתחילה, אלא לעולם הבחירה החופשית, שם נקבעת צדקותו או רשעותו של האדם. הווה אומר הצדיק בוחר להאמין ומכאן צדקותו בעוד שהרשע בוחר לכפור ומכאן רשעותו. זהו גם ההסבר ליחסה החמור של התורה לחטא האפיקורסות כחמור שבחטאים, ולאפיקורס כמתועב שברשעים.

להלן מקבץ קצר של פסוקים להדגמת העקרון לפיו ההכרעה הסופית בשאלת האמונה אינה בשכלו, אלא ברצונו –  תוצאת בחירתו – של האדם, ולכן הנה בתחום אחריותו המלאה:

1. והיו הדברים האלה על לבבך  (קריאת שמע)
2. ולא תתורו אחרי לבבכם  – זו מינות (=כפירה)(חז"ל)
3. הישמרו לכם פן יפתה לבבכם (וכתוצאה)וסרתם ועבדתם אלוקים אחרים(קריאת שמע)
4. ומלתם את ערלת לבבכם  (דברים יא' טז' )
5. ומל ה' אלוקיך את לבבך (דברים ל' ו')
6. 6. פן יש בכם  איש או אישה אשר לבבו פונה היום מעם ה' אלוקכם והיה בשמעו את דברי האלה הזאת

     והתברך   בלבבו לאמור שלום יהיה לי כי בשרירות לבי אלך (דברים כט' ח' )

7. 7. ולא נתן ה' לכם לב לדעת ועיניים לראות (דברים כט' ג' )
8. 8. בני, תנה לבך לי כי ממנו תוצאות חיים (קהלת)
9. אמר נבל בלבו אין אלוקים (תהילים)
10. לא עבדו ישראל עבודה זרה אלא כדי להתיר להם עריות בפרהסיה (חז"ל)
11. כי השוחד יעוור עיני חכמים ויסלף דברי צדיקים (שופטים)
12. 12. ואם בחוקותי תמאסו ואת משפטי תגעל נפשכם לבלתי עשות את כל מצוותי להפרכם בריתי(ויקרא כו' טו')

 

סוף דבר הכל נשמע את האלוקים ירא ואת מצוותיו שמור כי זה כל האדם (קהלת)