פרשת 'מטות'
"ומקנה רב היה לבני ראובן ולבני גד עצום מאוד" [לב-א]
העושר רובו קשה ומיעוטו יפה
כשביקש הקב"ה שיעשירו בני גד ובני ראובן, הפיל את המדיינים לפני ישראל כדי שיעשירו בני גד ובני ראובן [במדבר רבא כב'-ז']. בספר המוסר והדעת כותב הרב יפהן זצ"ל כי בני ראובן וגד נתברכו מן השמים בעשירות מופלגת. אולם, עשירות זאת הייתה להם לניסיון, התורה מרמזת לנו שהם נתבלבלו מן העשירות במה שאמרו: "גדרות צאן נבנה למקננו פה וערים לטפנו" [לב-טז] והקדימו את הצאן לפני הבנים, לפי שחסו על ממונם יותר מעל הנפשות [רש"י] ועל זה הוכיח אותם משה באומרו: "בנו ערים לטפכם וגדרות לצאנכם", והקדים את הבנים לפני הרכוש.
ועם זה אנשים הגונים היו, שמיד שקבלו את תוכחתו של משה וענו: "טפנו נשינו מקננו וכל בהמתנו"
[שם – כו'] שהודו על טעותם ובעצמם הקדימו הנפשות לממון ולא עוד. אלא, שקבלו על עצמם יותר ממה שביקש מהם משה, שמשה רק דרש מהם להיחלץ לפני בני ישראל לשם כיבוש הארץ, והם קבלו על עצמם להתעכב עם כל בני ישראל שבע שנים שחלקו את הארץ, נוסף לשבע שנים של כיבוש הארץ. ומזה אנו רואים גודל עדינות נפשם דאף על פי שלא הייתה שום תועלת לכלל במה שהתעכבו אחרי הכיבוש, מכל מקום לא רצו שיהיה להם איזה שהוא רווח ממה שקיבלו את נחלתם בעבר הירדן לפני כולם. אלא, רצו להשתתף לגמרי בגורלם של הציבור.
ולא רק נאה דורשים היו. אלא, אף נאה מקיימים כמובא בספר יהושע [כב'] אחר יד' שנות הכיבוש והחלוקה, שיהושע העיד שקיימו את כל מה שהיה מוטל עליהם, וחיזק אותם בתורה ובמצוות, ובירכם ופטרם לשלום, ובדרכם לביתם בנו מזבח גדול על יד הירדן, להיות עדות לדורות הבאים שיש להם חלק באלוקי ישראל, כדי שלא יפריד הירדן בניהם לבין בני השבטים, ולא יתרחקו מעל ה'. ואחרי כל השבח הזה לא שלטה ברכה בנחלתם, והם גלו ראשונים לכל השבטים. ועליהם קראו חז"ל את הפסוק: "נחלה מבוהלת בראשונה ואחריתה לא תבורך" [משלי כ] זה ממש מבהיל! צדיקים שארבע עשרה שנה נשאו בעול עם הציבור והיו אוהבי תוכחה ודאגו כל כך לעתידם הרוחני של צאצאיהם! והיו מכבדים את יהושע והוא חיבבם ובכל זאת לא שלטה בהם הברכה והלכו ראשונים לגלות מכל השבטים. ומזה אנו רואים עוצם נסיון הממון, שאע"פ שקיבלו את תוכחתו של משה על מה שהקדימו את הממון לנפשות, בכל זאת לא נוקו לגמרי מחמדת הממון. ומובא בתנחומא: בני גד ובני ראובן שהיו עשירים והיה להם מקנה גדול וחיבבו את ממונם וישבו להם מעבר לירדן, לפיכך גלו תחילה. ומה גרם להם שהפרישו עצמם מן אחיהם בשביל מקניהם, ואפילו אחרי שחזרו בהם, מכל מקום עדיין נותרה נקודה דקה מחטאם. ותדע, והרי לא התחרטו מהתוכנית המקורית שלהם לנחול מעבר לירדן. כל כך היתה נטיה זו עד שמשה רבנו לא היה יכול להוכיחם עליה שנית, שהרי ביקשו כדין ועמדו בתנאיהם בנאמנות רבה – ובכל זאת היתה פה ===
דברים עמוקים כותב הרב דסלר זצ"ל בנידון זה: לכל אדם יש תפקיד במסגרת הקדושה ולשם מילוי תפקידו מקבל כל אחד מן השמים כלים ואמצעים שבאמצעותם יוכל למלא באמונה את המוטל עליו, כשם שלכל אחד תפקיד יחודי משלו, כך לכל אחד יש גם כלים יחודיים המתאימים רק לו ולתפקיד שהוטל על כתפיו, ובהתאם לאלו עליו לפעול. לא תמיד אדם מסוגל לדעת מהו התפקיד המסוים שההשגחה הטילה עליו. אולם, בדברים כללים הדבר שקוף וברור למדיי.
דרך משל, פלוני שנתברך משמים בעושר ונכסים, פשוט הדבר שההשגחה הטילה עליו תפקיד נכבד בתחום מתן הצדקה, העיסוק בגמ"ח ובהחזקת התורה. כבר נודעו סיפורי מעשה מדורות קודמים שבהם היו יהודים שגרו בכפרים נידחים, וכששאלו בעצת רבותיהם אם לעבור לגור לעיר גדולה שיש בה יותר יהודים וניתן לעבוד שם את הבורא ביתר קלות, התשובה היתה שלילית. באשר במקומם הם יכולים לגמול חסד עם עוברים ושבים, ובהעדרם לא יהיה מי שיעשה זאת. נמצא שתפקידם העיקרי הוא להחיות נפשותיהם של עוברי אורח באזור מגוריהם.
לעולם אין לאדם לזלזל בכלים שהוענקו לו ממרום, ועליו להקפיד על שמירתם ולהשתמש בהם ביעילות בהתאם לרצון הבורא. זו הסיבה שיעקב אבינו לא זילזל אפילו בפחים קטנים, וכאשר שכחם לא חס על טרחתו ושב לקחתם, ללמדנו שכל מתנה שניתנה לאדם משמים, ערכה רב ביותר, ויש לשומרה ולנצלה כדבעי ולא להשחיתה מתוך רשלנות.
אולם, יש להיזהר בל יהפכו האמצעים להיות בעיני האדם למטרה במקרה שהטפל הופך להיות עיקר, יש בכך שיבוש בסיסי בגישה, ופעמים שמתוך הדגשת דבר טפל זה, מעלים אותו על נס עד שנעשה עבד נרצע, ואף מוכנים להקריב קורבנות עבורו, והרי זה מריח כעבודה זרה.
ברוח דברים אלו מובנת בקשת בני גד ובני ראובן להתנחל בעבר הירדן. מכך שהם נתברכו משמים במקנה, הם הבינו שבדרך זו עליהם לעבוד את בוראם, ואם לא יבררו את הטוב ביותר עבור מקניהם הרי הם כמעט מועלים בפקדון שהופקד בידיהם. מסתבר שלפיכך משה רבנו גם לא הוכיחם על עצם בקשתם, באשר כאמור הרבה מן הצדק היה בגישתם זו, ואלמלא החשש למיעוט הביטחון לא היה בה דופי.
אין ספק שעשירות היא דבר גדול מאוד ומתנה מן השמים. אולם, אסור לאדם להשתעבד לכספו ולרכושו מעל למידה הנצרכת. וכמו שאמרו: "לא כל המרבה בסחורה מחכים" [אבות ב'] עיקר הטענה היא כלפי המרבה ומחטא זה נענשו בני גד ובני ראובן. משום שהכניסו יותר מיד מחשבה בענין ממונם, וזה גרם להם להרחיק עצמם ממרכז התורה והעבודה אשר בארץ ישראל ולהתיישב בעבר הירדן.
הרב יוחנן מיכאלי הי"ו מלוד
