פרשת "כי תבא"
להקדיש הראשית לאחרים
כבוד רב ופרסום גדול עשו למביאי ביכורים, וי"ל למה דווקא במצווה זו הכל נעשה בגילוי כה רב של כבוד ופרסום, בזמן שבמצוות אחרות הכל נעשה בצינעא, ודוקא כל המרבה להצניע הרי הוא משובח?
כך עונה הגה"צ ר' חיים זייצ'יק בספרו (מעייני החיים חלק ג) ונראה כי התשובה לשאלה על הפומביות הגדולה שעושים למצווה זו היא, כי כל דבר שהוא ראשית הוא חביב מאוד ויש לו חשיבות מיוחדת. הבכור, חביב מאוד אצל אביו ואמו, שעל ידו נעשו אב ואם, ובו, בבן הראשון, רואה האב את צורת עצמו, שלפני בנו הבכור לא ראה כוח עצמו, לא תיאר לו מעולם כיצד נראה בן, היינו בן שלו, ובבנו הוא רואה בריאה ויצירה חדשה ומופלאה, ומפני זה הוא חביב לו מאוד, הוא יוצא חלציו הראשון, הוא מקדיש אותו להשי"ת, להראות את חיבתו ואהבתו לו, שהוא מקדיש ומעביר על אהבתו מפני אהבת השי"ת.
וכן הוא גם הפרי הראשון, שהוא מאוד חביב ואהוב על האדם שנטעו והצמיחו, כי הוא פרי עמלו, אחרי שחרש, זרע, נטע ושמר, ובכיליון עיניים הוא מחכה ומצפה לגידול הפרי, הוא עוקב בכל יום אחרי ההתפתחות, עד שהוא זוכה לראות שהפרי הבשיל ונגמר וראוי לאכילה.
במהלך גידול הפרי, הוא כמו אוכלו בעיניים, שכן זהו פרי מעלליו, אין זה פרי הקנוי לו מן השוק שלא היה מעורב בכל השלבים שקדמו עד לרגע שהפרי הגיע אליי, ולכן איננו מגלה בו ענין חזק, ושונה הוא הדבר אם הפרי נתגדל בעמל כפיו, כי אז ההנאה מן הפרי אינה מתחילה מן האכילה, אלא היא מתחילה משעה שחרש את האדמה, מהיום ומהרגע שבו זרע, השקה וגידר, ולא פעם יעמוד בעל השדה, או הפרדס והכרם, ויתבונן שעה ארוכה בעיניים עורגות על הפירות, קשה לו להינתק מהם. הוא רואה בעיני רוחו כיצד הם גדלים מרגע לרגע, ואף בשעה שהוא פורש מהם – הרי הוא חוזר על עקביו ונפנה שוב להתבונן בהם, הוא מצפה כל העת מתי יגיע הפרי לגמר בישולו, ואף על משכבו הוא הוגה בזה.
וכאשר הוא מגיע לשעת האכילה, הוא חש בו טעם כפול, טעם הפרי וטעם היגיעה, היינו חדוות היצירה.
והנביא ישעיה (כח, ד) מתאר: "והיתה ציצת נובל צבי תפארתו אשר על ראש גיא שמנים כבכורה בטרם קיק", ופירש"י: "עת בישול שאר התאנים, אשר מתוך שהיא בכורה קופץ עליה ובולעה בעודה בכפו", ובפי' רד"ק ומצודות: "מיד שיראה אותה הרואה יבלענה בעוד שהיא תלויה על הענף ואינו ממתין עד שיתלוש מרוב חמדתו אותה".
כזהו תיאור חמדת האדם לפרי בתחילתו, וכן הוא בכל דבר שהראשית שלו מתחבבת על האדם, ולכן אמר הקב"ה על הבכור, שהוא הראשית: "קדש לי כל בכור", שיעביר האדם את אהבתו לבנו הבכור לאהבת השי"ת, היינו שיקדיש לו את אהבת הראשית שלו.
אליהו הנביא אמר אל האשה מצרפת 08מלכים א, יז09 : "עשי לי משם עוגה קטנה בראשונה והוצאת לי, ולך ולבניך תעשי באחרונה", ופי' הרלב"ג: "ובזכות שתקדים לי בראשונה יביא הקב"ה הברכה בקמה ההוא".
מסיבה זו עשו כבוד ופרסום כה גדול למביאי הביכורים, כי הם נתנו את הראשית והקדישו את נקודת החביבות שיש בה.
"רב הונא בשם ר' מתנה אמר : "בזכות ג' דברים נברא העולם, בזכות חלה, ובזכות מעשרות, ובזכות ביכורים, ומה הטעם? בראשית ברא אלקים, ואין ראשית אלא חלה, שנא' ראשית עריסותיכם. ואין ראשית אלא מעשר, כדאיתא ראשית דגנך.ואין ראשית אלא ביכורים, ראשית ביכורי אדמתך (ב"ר א, ד).
"וזה יהיה משפט הכהנים מאת זובחי הזבח, אם שור אם שה, ונתן לכהן הזרוע והלחיים והקיבה" אומר הרמב"ם ז"ל: "כי הלחיים ראשית הגוף, והזרוע ראשית האברים, והקיבה ראשית המעיים, כי הראשית בכולם יתנו למשרתי השם לכבודו ית' " (מו"נ, פ"ג).
פעם שאל אחד התלמידים את הסבא מנובהורודוק זצ"ל עצה, איך להסיר ולבטל את הנאת הכבוד שהוא חש בשעה שהוא קונה בגד חדש, בשעה שחבריו לבושים בגדים ישנים ומשומשים במשך זמן רב? השיב לו הסבא, כי יתן את הבגד בעודנו חדש במשך השבוע הראשון לחבירו שילבשנו, ורק אח"כ ילבש אותו לעצמו, מפני שכל הנאת הכבוד הוא בראשונה.
על האדם לכוון את חשקו הראשון, את הראשית ואת המובחר, לזולתו ולמשרתי השם וימשוך ידו בצניעות מהנאת הראשוניות, שלא ליקח לעצמו את החלק היפה הראשון, אלא לכבד בו בעין יפה את האחרים.
שבת שלום ומבורך!!!
הרב יצחק מרילא הי"ו ירושלים