פרשת 'ויצא'
ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה: אומר רבי שמעון בר יוחאי בזהר הקדש שיעקב יצא מכלל ארץ ישראל והלך לרשות אחרת שהיא חוץ לארץ ששם שולט הסיטרא אחרא.
והנה לכאו' מתעוררת כאן השאלה לשם מה התורה רואה לנכון לציין את יציאתו של יעקב מבאר שבע ואינה מסתפקת בעצם האמירה וילך חרנה? ועל זה אומר רש"י "מגיד שיציאת צדיק מן המקום עושה רושם, שבזמן שהצדיק בעיר הוא הודה הוא זיווה הוא הדרה. יצא משם פנה הודה פנה זיווה פנה הדרה".
והנה לכאו' הרי ידוע שארץ ישראל גבוהה מכל הארצות לכן היה צריך לכתוב וירד חרנה, ולמה כתב וילך? אלא התשובה היא שהצדיק בכל מקום שהוא נמצא הוא גבוה ברוחניות לכן אין לומר עליו לשון ירידה.
פירוש נוסף מביא בעל "קדושת לוי" שיעקב אבינו אעפ"י שיצא מארץ ישראל אבל קדושת ארץ ישראל תמיד הייתה עמו וממילא לא הייתה זו ירידה לגבי יעקב שהרי גובהה של ארץ ישראל אינו אלא רוחני בשל קדושתה.
אומנם אדם שהולך ממקום אחד למשנהו הרי לפעמים עיקר רצונו הוא ללכת מן המקום הראשון ולפעמים עיקר רצונו הוא להגיע אל המקום השני ואצל יעקב נזדמנו שתי המטרות האלו ביחד, רבקה ציוותה עליו לברוח מחרן מחמת מזימתו של עשיו להורגו וכוונתה הייתה שיצא מבאר שבע ומאידך יצחק שלח את יעקב לחרן, על מנת שייקח לו אישה מבנות לבן ולא מבנות כנען, וכוונתו הייתה שיגיע לחרן ממילא, כשביקש יעקב לקיים כיבוד אב ואם, היו לפניו שתי המתרות יחד, גם לצאת מבאר שבע וגם להגיע לחרן. לפיכך מציין הכתוב את שתיהן גם את היציאה מבאר שבע וגם את ההליכה לחרן.
והנה דברים אלו מעוררים שאלה גדולה: הלוא באותה שעה שהו בבאר שבע יצחק ורבקה, שניהם צדיקים גדולים, אז איך אפשר לכנות את יציאתו של יעקב אבינו פנה הודה פנה זיווה פנה הדרה?
אומנם התשובה לכך אומר הרבי: גם לאחר יציאתו של יעקב אבינו מבאר שבע נשארו בה יצחק ורבקה, שני צדיקים גדולים, אולם יצחק כבר היה זקן ועיניו כהו, וממילא היה שרוי בביתו. גם רבקה הייתה בבית ועסקה בשימושו של יצחק. אומנם ברור שנוכחותם כיבדה את העיר והגנה על יושביה, אולם לא היה בכוחם להקרין על העיר כשם שיעקב היה משפיע עליה, בהיותו פעיל בתוך העיר בהוד – יראה ופחד מה' יתברך.
יציאתו של יעקב מבאר שבע לחרן רומזת בכללות לירידת הנשמה לעולם הזה באר שבע רומז לשורש הנשמה שלמעלה חרנה מסמל את העולם הזה – חרון אף של מקום. אומרים לנו על כך שיציאת צדיק ממקורו "עושה רושם", ויש כאן מסירות נפש מצד הנשמה שעוזבת את דבקותה באור האלוקי ויורדת למטה לעולם הזה.
בזכות עצם מסירות הנפש הזו ראוי כל יהודי שהקב"ה ישיבו למקומו מאמיתי לחזור ולדבוק באור ה' בגאולה האמתית והשלימה על ידי משיח צדקנו.
ונסיים בסיפור: כאשר היה האדמו"ר מגור זצ"ל בעל הפני מנחם ילד כבן תשע שנים, שאלו אביו, בעל ה"אמרי אמת" זצ"ל, שאלה על פרשת השבוע שלנו: יעקב אבנו ראה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, מדוע לא ניצל זאת לעלות גם הוא השמימה? ענה הבן: והרי זה חלום. שאלו אביו: אם כן הוא היה צריך לחלום שהוא עיולה לשמים? ענה הבן החכם: בפסוק הבא כתוב "והנה ה' נצב עליו" ואם ה' כאן, לשם מה להעפיל ולחפשו במקום אחר?…
נתחייך האב הגדול בסיפוק מתשובת בנו החכם.
שבת שלום ומבורך
הרב יוסף יצחק מרילאשוילי מחולון
