פרשת 'יתרו'
'זכור את יום השבת לקדשו'
בפרשת השבוע ניתנה התורה לישראל ע"י משה רבינו בענן כבד על ההר וקול שופר חזק מאוד.
הדיבור הרביעי מעשרת הדיברות הינו הציווי לשמור את יום השבת.
רבים שואלים, מה טעם יש במצווה זו? מה 'מפריע' להקב"ה אם נעשה בשבת כך או אחרת …?
מי שיתבונן יבחין שהציווי לשמור את יום השבת צמוד לשלושת הדיבורים אנכי ה', לא יהיה, ולא תישא, ומיד לאחר מכן שמירת השבת מה פשר סמיכות זו?
הרמב"ן מביא 'זכור את יום השבת' וזה לשונו: אחר שציוה שנאמין בה' המיוחד יתברך שמו שהוא הנמצא הוא הבורא הוא המבין והיכול ושנייחד האמונה בכל אלה והכבוד לו לבדו, ציווה שנכבד זכר שמו וציוה שנעשה בזה סימן וזיכרון תמיד. להודיע שהוא ברא הכל והיא מצוות השבת שהיא זכר למעשה בראשית 'ובזה מעידים כל עיקרי האמונה בחידוש בהשגחה ובנבואה' ובמילא מובן מדוע נסמכו הדיברות הללו שהראשונות הם אמונה בלא תעשה ואילו הדיבור הרביעי 'זכור את יום השבת' היא מצוות אמונה בעשה.
ואדם ששובת ביום השבת מעיד על עצמו שהוא מאמין באמונה שלמה שהקב"ה הוא זמן ומפרנס לכול ואין שום אפשרות בעולם לגרוע או להוסיף על מה שנקצב, שהרי מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה ועד ראש השנה, וממילא האדם ששובת לא חושש מכך שהוא יפסיד יום אחד בשבוע ושמא על ידי כך תתמעט פרנסתו אלא משליך על ה' יהבו שיפרנסהו בהיתר וברווח, וכבר כתב דוד המלך עליו השלום: 'השלך על ה' יהבך והוא יכלכלך לא יתן לעולם מות לצדיק'. כלומר, הבוטח בה' לעולם לא ימות לא יפול ולא עוד אלא שנקרא צדיק.
וכדי לבאר יותר נקודה זו אומרת הגמרא במסכת חולין (ה) מקבלים קורבנות מפושעי ישראל כדי לקרבם וע"י זה שמא יחזרו בתשובה ויתכפר להם חוץ מ-3 אנשים שאין מקבלים מהם והם: מומר (כופר), מנסך יין (לעבודה זרה), מחלל שבתות בפרהסיה. נשים לב, החשיבו את האדם שמחלל שבת לכופר ולאדם שמנסך יין לעבודה זרה ממש כך! ולמה? מפני שמצוות השבת היא מצוות האמונה ואף על פי שבטבע שבעולם ככול שהאדם יעבוד יותר הוא ירויח וישתכר יותר האדם ששומר את השבת משליך את כל התובנות הללו ועובד את ה' בתמימות ובאמונה פשוטה, כמאמר הגמרא אדם ובהמה תושיע ה', ולכאורה מדוע הסמיכו והשוו את האדם והבהמה ונכתבו אחד לאחר השני? אלא מבארת הגמרא את מי מושיע ה', את מי שמשים עצמו כבהמה. הבהמה לא שואלת שאלות כשהאדון מוציא אותה לעבודות היום לא לאן הולכים? מה עושים היום? כמה שעות אמורים לעבוד היום? לא מתלוננת כשחם וקר כבד קל, אלא עובדת בלי שאלות ובלי תלונות..!
וכך צריך האדם לנהוג ואז נזכה לישועות ה'.
וצריך לדעת לא ניתנו שבתות וימים טובים לישראל אלא כדי שיעסקו בהם בתורה. ומביא המדרש שכשעם ישראל עמדו להיכנס לארץ ישראל חששה התורה ואמרה להקב"ה בעת הזאת הם נמצאים במדבר אתה זן ומפרנס ומכלכל אותם יש להם הרבה זמן פנוי לעסוק בתורה וללמוד אותי, אבל כשיכנסו לארץ ישראל זה ילך לעבוד בשדהו וזה ילך לעבוד בכרמו ואני מה יהיה עלי? אמר לה הקב"ה אל תיראי (מלשון פחד) נתתי להם יום אחד בשבוע את יום השבת ואסרתי להם לעשות בו מלאכה ואז יהיה להם פנאי לעסוק בך, ולכן כל המטרה שניתנה השבת לישראל כדי לעסוק בתורה.
שואל הבעש"ט, לכאורה, הלשון שאנו אומרים בתפילת העמידה בשבת 'ישמחו במלכותך שומרי שבת וקוראי עונג וכו'… כולם ישבעו ויתענגו מטובך אינה מדוקדקת. לכאורה, היה צריך לכתוב את ההיפך יתענגו וישבעו שהרי האדם נהנה מעצם האכילה ולא מתחושת השובע שמגיע לאחר האכילה לדוגמא: יש מאכל מסויים שאדם נורא אוהב בזמן שהוא אוכל את אותו המאכל הוא נהנה ממנו אחר ששבע אינו יכול להתענג על אותו מאכל אדרבה אינו מסוגל לטעום שום דבר מאכל מעבר לזה, וכמו שמספרים על הפילוסוף היווני שהיה ידוע בתאוות האכילה שלו שיום אחד פתחו לפניו שולחן מלאכים אכל מכל הבא ליד במשך דקות ארוכות אחר ששבע הביט בעיניים עצובות על הקערות המונחות על השולחן שאוכל רב נשאר בהם ואמר כמה חבל שאדם שבע מהר כל כך. הלוואי שאם היה יכול לאכול ללא הגבלה ואם כן הקושיא מתעצמת מדוע הסדר יתענגו וישבעו והרי שהאדם מגיע על סיפוקו הוא קץ באותו התאווה?
אלא מבאר הבעש"ט שאינו מדובר כאן על הנאה מתאוות העולם הזה אלא על הנאה מלימוד תורה, שהרי השבת ניתנה כדי שיעסקו בה בתורה, ואדם שרוצה לעסוק בתורה הוא מרגיש תחושה של שובע… אין לו רצון וחשק לעסוק בתורה וכביכול הוא שבע, אבל אם הוא בכל זאת מתגבר ועוסק בתורה, הוא מתייגע בה כנגד רצונו אף על פי שחש תחושת 'שובע' אחרי ישבעו יגיע 'התענגו', אחרי שהאדם לומר ממלאות אותו תחושת סיפוק נחת וקורת רוח, ממש שמחה של מצווה.
ויהי רצון שנזכה לקיים את המאמר 'אדם לעמל יולד', לעמל ,ללמוד על מנת ללמד, ונזכה לכל מילי דמיטב אמן כן יהיה רצון.
הרב אליהו מירילאשוילי הי"ו מלוד
