נפש כי תחטא
בפרשת השבוע פרשת צו זהו כעין המשכיות של פרשה קודמת על ענין הקורבנות וממשיך להופיע תיאור מפורט של אופן הקרבת הקורבנות בבית המקדש. האם מדובר בטקס פרמיטיבי מיותר? עיונים בפרשת ויקרא השבת נקרא בבית הכנסת את פרשת ויקרא. זו היא הפרשה הפותחת את הספר השלישי מחמשת חומשי התורה – ספר ויקרא. בפרשת השבוע שלנו מופיע תיאור ארוך ומפורט ביותר של אופן הקרבת הקורבנות בבית המקדש – שריפת אברי הגוף של בעלי החיים המוקרבים, הקזת דמם על המזבח, הפשטת העור מעל בשרם של בעלי החיים וכדומה. כל אדם החי בשנת 2011 כמעט בכל מקום בעולם הקורא את פרשת ויקרא עלול לחשוב, כי מדובר בטקס פרימיטיבי ופגאני ולהזדעזע עמוקות עד עמקי נשמתו. אכן, זה נשמע מאד שונה ממה שאנו מדמיינים לעצמנו. כאשר אנו חושבים על בית המקדש אנו מצפים שהטקסים שם יהיו יותר רוחניים ויותר נעימים לעין ולנשמה. השאלה הזו הופכת אפילו קשה יותר, כאשר אנו נזכרים ביחס המיוחד שמעניקה היהדות לבעלי החיים. חוץ מהאיסור החד משמעי והכול כך ברור של התורה לגבי "צער בעלי חיים", קיימת גם רשימה שלמה של מצוות, שמטרתה להגן על שלומם ורווחתם של בעלי החיים. הרשימה כוללת הוראות שונות. לדוגמא: כאשר אנו רואים חמור, הנושא על גבו משקל גדול מאד, חובה עלינו לפרוק מעט מהמשא הזה, בכדי להקל עליו, או – העובדה שאסור להעביד בעלי חיים בשבת, או – האיסור להתקין מחסום על פיה של בהמה בזמן עבודתה בשדה, כדי שלא נמנע בכך את האפשרות שלה לאכול במהלך המאמץ הגדול שהיא משקיעה והרשימה עוד ארוכה ומפורטת מאד. אם כן, מדוע היהדות בכל זאת נוקטת בשיטה של הקרבת קורבנות בעלי-חיים בעבודת בית המקדש? קוראים יקרים ואהובים, בואו ננסה לתקן כמה הנחות יסוד שגויות, אך נפוצות מאד:
טעות מספר 1: האם זה לא אכזרי להרוג בעלי חיים?
מדוע דווקא כעת זה פתאום מפריע לנו? הרי אנו אוכלים המבורגרים באופן קבוע ונועלים כמעט מדי יום נעליים או סנדלים מעור. אנחנו משחקים בכדורגל (שעשוי מעור) ויוצאים לאכול במסעדות גורמה או בסטיקיות המשובחות ביותר. כך שאם אנו מניחים שתמיד מותר ואף ראוי, להשתמש בבעלי החיים לצרכינו האישיים – הגופניים, אז ברור שהצרכים הרוחניים שלנו אמורים להצדיק זאת. נוסיף דבר נוסף ובמאמר מוסגר ורק בשביל ה"פרוטוקול", בכל טקסי הקורבנות שהוקרבו בבית המקדש, הייתה כלולה גם הנאה גשמית, בנוסף להנאה הרוחנית. רוב רובם המוחלט של הקורבנות היה נאכל על ידי בני האדם, כמו לדוגמא: קרבן הפסח. קרבן זה היה נצלה ונאכל על ידי כל משפחה ומשפחה שערכה את ליל הסדר. אפילו בסוג הקורבנות ש"נשרפים כליל", העור של הבהמה היה מגיע אל הכוהנים, שהיו עושים בו שימוש מסוים. כך שתמיד בני האדם היו מפיקים הנאה גשמית כלשהי מהקורבנות.
טעות מספר 2: הקורבנות שהוקרבו הם "ויתור" או "אובדן" מסוים
המילה "קרבן" שבה משתמשת התורה בכדי לתאר את שחיטתה של הבהמה בבית המקדש, איננה מייצגת ויתור או אובדן. אין כאן מעשה של נתינת דבר כלשהו או ויתור טוטאלי. גם לא מדובר פה במתנה שניתנת, כמו המתנות שעובדי האלילים היו מעניקים לאלים שלהם. המילה "קרבן" באה מהשורש "קרוב" כלומר – להתקרב. הקורבנות סייעו לבני האדם להתקרב אל הקב"ה. בבית המקדש, אנו נוטלים את בעלי החיים ומעלים אותם על המזבח של הקב"ה. מדובר פה למעשה בהצהרה פרטית, כי כוונתנו לרומם את המשאבים החומריים שלנו לרמה רוחנית גבוהה יותר – ולייחד אותם לעבודת הקב"ה בבית המקדש. כאן אנו מגיעים אל הפרט הבא והכל כך חשוב:
טעות מספר 3: אנו תוהים לעצמינו, "איזה אלוקים צריך מאתנו את המתנות הללו? האם מדובר פה בסוג מסיום של שוחד, שאנו מעניקים לו כדי שהוא לא יכעס עלינו?"
אנו חייבים להבדיל בין עולם המיתולוגיה היוונית לבין הדת היהודית. מטרתם של הקורבנות הפגאניים, הייתה אכן לפייס את האלילים הגשמיים. מדובר באלילים, שהייתה להם שליטה מאד מוגבלת על תחום מאד מסוים של המציאות. כל אל היה "זקוק" למשהו אחר ובני האדם היו יכולים להימנע מזעמם של האלילים, על ידי מתנות שהעניקו להם. בניגוד לכך, הקורבנות שאנו מכירים אינם מוקרבים לטובתו של הקב"ה. הוא באמת איננו זקוק להם. הקב"ה הוא כל יכול ולא חסר לו דבר. הקורבנות מיועדים עבורנו, לטובתנו האישית. הם מלמדים אותנו איך להשתמש בעולם הגשמי, החומרי והגופני – לקדש אותו ולרומם אותו. אחת מתוך 613 המצוות שבתורה אומרת, שהכהן הגדול חייב להקפיד על לבוש תקין ובמיוחד – שהאפוד שלו יהיה תמיד צמוד לבגדיו, לבית החזה שלו. הרב שמשון רפאל הירש מציין שבטקסי העבודה הזרה, האפוד היה נקשר לגופו של הפסל או האליל. ההסבר שעמד מאחורי זה היה, שעובדי האלילים רצו לשלוט באליל שלהם ולוודא שהוא יהיה 'לטובתם'. על ידי קשירת האפוד לגוף האליל, הם חשבו שהם למעשה 'מרסנים' וכובלים אותו לעשות כרצונם. אבל ביהדות, לעומת זאת, הכהן הגדול מצמיד את האפוד לעצמו, לגופו, משום שהמטרה שלנו היא לשלוט בעצמינו, ולא בשום גורם חיצוני.כל אדם מורכב משני חלקים, בכל אדם פועלים שני כוחות שונים ומנוגדים – מהגוף הפיזי שלו ומהנשמה הרוחנית שלו. כל אחד מהחלקים הללו שואף להתקיים ולקבל את ה"מזון" הראוי לו, אך כל אחד מהם משיג את "מזונו" בדרכים שונות לגמרי. הגוף מחפש אחר נוחות פיזית וסיפוקים מיידיים: מזון, שינה, עושר וכבוד. הנשמה מחפשת אחר תענוגות נצחיים ובעלי טווח ארוך יותר, כגון משמעות, אהבה, מעשים טובים וקרבה לקב"ה. מטרתן של כל המצוות שבתורה, היא לכוון אותנו אל עבר "ההנאות הרוחניות" של הנשמה שלנו. עם זאת, כאשר הגוף מצליח להשתלט עלינו, התוצאה היא התרחקות משמעותית מעולם המצוות והתורה. הדרך לתיקון הטעות הזו, היא להקריב קרבן בבית המקדש. אדם שחלה בו נסיגה מעולם המצוות, עושה צעד קדימה ומכריז: "טעיתי ואני מצטער על הנזק שנגרם עקב כך לנשמה שלי. החלק הגופני, היצרי (החייתי) שבי השתלט עלי. אינני רוצה לחזור שוב על אותה הטעות ולכן הנני מתחייב כאן "לשחוט" את ה"חייתיות" הזו שבי, שהפכה לצערי לכוח הדומיננטי שבתוכי".
כאשר אדם רואה מול עיניו את בעל החיים המובל לשחיטה, הוא חושב לעצמו: "למעשה, אני הוא זה שראוי להישחט פה, לי זה באמת מגיע. עשיתי דברים נוראיים ומגיע לי עונש רציני ביותר. אבל למזלי, הקב"ה הוא כל כך חנון ורחום, שהוא מוכן לכפר לי ולקבל את הבהמה הזו כתחליף לנשמתי". מדובר בחוויה רוחנית ורגשית בעלת עוצמה אדירה. הדם הוא אמיתי מאד. הוא מזעזע את נפש האדם. כאשר אנו מביטים בדם, אנו למעשה רואים את משמעותם הרצינית של החיים.
הרב רפאל טטרוא הי"ו מירושלים
