פרשת 'חיי שרה'
"ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב…" (בראשית, כ"ד, סג).
"דע! כשהאדם מתפלל בשדה, אזי כל העשבים כולם באין בתוך התפילה ומסייעין לו, ונותנין לו כח בתפילתו.
וזה בחינת שנקראת התפילה שיחה בחינת שיח השדה, שכל שיח השדה נותנין כח וסיוע בתפילתו. וזה בחינת 'ויצא יצחק לשוח בשדה' – שתפילתו היתה עם סיוע וכח השדה…" (ליקוטי מוהר"ן תניינא,י"א).
"אמר רבי חייא בר אבא: לעולם יתפלל אדם בבית שיש בו חלונות" (ברכות, ל"א.).
אל יתפלל אדם, כשהוא מנותק מסביבתו. לעולם יתפלל אדם, כשהוא מקושר בנימי נפשו אל החוץ, אל הסביבה הטבעית החובקת אותו. ואם נאלץ המתפלל לחסות תחת כתלי שיש ומחיצות בטון, לכל הפחות יהא מקושר מבעד לחרכים, אל העולם. היאך ניתן להלל את המצמיח הרים חציר, לנותן טל ומטר, בלי לחוש את רגבי האדמה תחת הרגליים. "הללו את ה' מן הארץ… ההרים וכל גבעות עץ פרי וכל ארזים", קילוס זה אינו יאה אלא למצוי בינות לתלמים, לנהנה מזיו שדמות.
"ישבעו עצי ה' ארזי הלבנון אשר נטע, אשר שם ציפורים יקננו, חסידה ברושים ביתה. הרים הגבהים ליעלים, סלעים מחסה לשפנים… מה רבו מעשיך ה' כולם בחכמה עשית". יש להתאחד ולהזדהות עם הבריאה וההוויה, בעומדנו בתפילה לפני אדון עולם.
מותה ומורשתה של שרה
הספרות החסידית של חב"ד מציגה את אברהם אבינו ואת שרה אמנו כבעלי שני אפיקי פעילות שונים. אברהם נשא את לפיד האמונה באל אחד בגאון ובעוז. בהתרחשויות מסוימות העמיד אברהם את חייו מנגד, כשמטרתו האידיאולוגית הייתה להפיץ את בשורת האלוקות על פני תבל, והיא גברה על כל שיקול אחר, ובכלל זה הרצון האינסטינקטיבי העמוק לחיות (תנא דבי אליהו זוטא כה). אברהם נשא את פניו לפזורה האנושית הרחבה במסר אוניברסאלי חוצה עמים, גזעים ותרבויות: "אב המון גויים נתתיך" (בר' יז:ה) – "אב לכל העולם" (רש"י שם).
לא כן שרה אמנו. היא מייצגת את הייחוד היהודי של הבשורה באל אחד בכללה. הוויכוח בין אברהם לשרה על גורל ישמעאל ואִמו (בר' כ"א) נושא לפי זה תוכן פנימי עמוק. אברהם רצה "להמשיך אלוקות" לכולם, וכאב לו על נשמת ישמעאל, שתיאלץ לנדוד ולא לקבל את האמת והבשורה האלוקית. אבל שרה חפצה לכנס את כל יכולותיה ולהשקיע את מלוא כוחותיה בתוך ביתה פנימה. היא לא ראתה ייעוד בהפצה אוניברסלית של המסר היהודי, ועיקר תעודתה ומשימתה היו לחנך ולגדל את העם היהודי כראוי, על פי דרישות וציוויים מפורטים הדורשים מבני עמה התנהגות בקדושה יתרה. ישמעאל, שלא היה בנה ולא נכלל בעם היהודי, לא היה מעניינה.
תורת החסידות הזו מאשרת את האמור במדרש על אודות שרה: "'ויאמר א-להים אל אברהם אל ירע בעיניך… כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה', מכאן אתה למד שהיה אברהם טפל לשרה בנביאות" (מדרש תנחומא, שמות, א). החסידות מסבירה שאכן מבחינה מסוימת שרה הייתה במדרגה גבוהה משל אברהם, ולכן הוטל על אברהם לשמוע בקול שרה. הגמרא במסכת בבא בתרא (נח ע"א) מביאה:
ר' בנאה הוה קא מציין מערתא כי מטא למערתא דאברהם אשכחיה לאליעזר עבד אברהם דקאי קמי בבא א"ל מאי קא עביד אברהם א"ל גאני בכנפה דשרה וקא מעיינא ליה ברישיה (= ר' בנאה היה מציין מערות. כשהגיע למערה של אברהם מצא את עבד אברהם שמגיע מן השער. שאל אותו ר' בנאה: מה עושה כעת אברהם? השיב לו אליעזר: הוא מצוי בכתפה של שרה, והיא בודקת לו את שערות הראש).
תורת החסידות מבארת מעשה תמוה זה לפי הפן הפנימי שלו: בדיקת שׂערות היא אלגוריה לברירת פסולת (השׂערות יונקות חיוּת מן הגוף, אך היא כה מועטה, עד שלא חשים כאב בחיתוכן). בספרות הקבלה והחסידות השׂערות הן משל לסיטואציה שבה יש "חיות" ו"השפעה" אלוקית, אך אפשר שינבע ממנה מה שמכונה בטרמינולוגיה הקבלית-חסידית "יניקה לחיצונים" – השפעת חיוּת מועטה לכוחות ולאלמנטים שליליים. חיוּת והשפעה זו אינן מושלמות, מפני שהן יכולות להגיע ל"ידיים" בלתי רצויות. עליהן לעבור בדיקה וברירה קפדנית, שלא תהא מהם שום "יניקה לחיצונים". לפי אלגוריה זו, שרה בדקה ב"שערותיו" של אברהם. כלומר שרה היא שווידאה שהשפעתו של אברהם לא תגלוש למחוזות שליליים שאינה אמורה להגיע אליהם.
דווקא שרה היא שבוררת אפוא את ההשפעה של אברהם שלא תנבע ממנה השפעה שלילית, "יניקת החיצונים". היכולת שלה להבטיח שהשפעתו וכוחותיו של אברהם יגיעו ליעדם המתוכנן והתכליתי נובעת מכך שהיא נמצאת במדרגה רוחנית גבוהה משלו. כך מתבהרות גם שתי האמירות דלעיל: שאברהם טפל לשרה בנביאות, וששרה מבטאת יותר מאברהם את הייחוד היהודי. הכול נובע מנקודה אחת: מבחינה מסוימת שרה נמצאת במדרגה רוחנית נעלה יותר – הייחוד הישראלי. אכן, שרה הצליחה להשפיע על אברהם שינתב "את כל אשר לו ליצחק" (בר' כה:ה) – שהשפעתו הרוחנית ומלוא הטנא של כוחותיו יעברו להמשך היהודי. עפ"י מאמרו של מנחם מענדל ברונפמן.
בברכת שבת שלום ומבורך
הרב מיכאלי רפאל הי"ו אשדוד
