פרשת דברים
והנה אנו מתפללים בתפילותינו ובקשותינו, ובפט בתפלות המוספין, לבנין בית המקדש, ומצפים אנו על זה בכל יום ויום. ואין אנו מתבוננים על עיקר העיכוב של בנין בית המקדש: ומה אם היה בכח העון המר הזה של שנאת חנם להחריב את בית מקדשנו, אף על פי שהיה אצלם תורה וגמילות חסדים – כל שכן וכל שכן שיש בכוחו לגרום שלא ייבנה בימינו, אם לא נחזק את עצמנו בכל כוחנו לסור מעוון זה, ולהעביר את השנאה הטמונה בלבנו, שבעוונותינו הרבים נתרבה העוון הזה בכל עבר ופינה, בין בעיירות גדולות ובין בעיירות קטנות. ואם לא נתבונן לתקן את אשר קלקלנו, אז נהיה חס ושלום נימוקים בגולה, ועוד נהיה נתבעים על כבוד שמים, שנתבזה על ידינו במשך גלותנו המר.
ונבאר כאן למה חמור עוון זה משאר עוונות: א. בכל עבירות איננו מצוי אצל אדם שיעבור עליהם בכל רגע ורגע [אם לא באדם מופקר, רחמנא ליצלן]. אבל בעוון זה של שנאת חנם עובר האדם בכל רגע ורגע בזמן שנתעוררת השנאה בלבו. ולפעמים עומדת השנאה אצלו חודש או שנה ויותר, ונכפלו הלאוין עד אין שיעור. וכשם שמחלה הנמצאת בגוף האדם – אם עדיין לא נשרשה, יש תקוה לרופא לרפאותה, מה שאין כן אם נשרשה המחלה בגופו זמן רב, אז קשה מאד מאד לרפאותה. כן הענין הזה בענייני הנפש: אם השתרש העוון הזה של שנאת חנם בלבו, אז חס ושלום אין תרופה לו, ומאד מאד צריך האדם להשתדל שלא להשריש העוון בלבו.
ב. עוד חמור עוון זה משאר עוונות, מפני שגורם לו לאדם כמה עוונות אחרים, דהיינו מחלוקת ולשון הרע ורכילות ואונאת דברים והלבנת פנים ולהוצאת שם רע, ולפעמים לרציחה ממש, כמובא ב"ספרי": עבר אדם על "לא תשנא", סופו לבוא לידי "לא תרצח", שכן כתוב (דברים יט): "וכי יהיה איש שונא לרעהו, וארב לו וקם עליו והכהו נפש". וכן הריגת הבל היתה גם כן על ידי שנאת חנם של קין. כללו של דבר, כל הצרות שבעולם – תחילתו ועיקרן הן על ידי שנאת חנם.
עוד בוא וראה עד כמה הקפידה התורה על לאו זה של שנאת חנם. מצינו בענין הלאו של "לא תיטור", שאמרו חכמינו ז"ל: איזו היא נטירה? אם אותמר אדם לחבירו: השאילני קרדומך! אמר לו: לאו. למחר אמר לו: השאילני מגלך! אמר לו: הא לך, ואיני כמוך שלא השאלתני. – זו היא נטירה. הרי שאנו רואים, שאף שמשאיל את החפץ שמבקש ממנו, אם רק אמר לו: איני כמותך שלא השאלתני! הוא עובר על לאו ד"לא תיטור", שגילה דעתו ששנאה טמונה בלבו על חבירו.
עוד מובא בגמרא (סנהדרין כז, ב), שמי שלא דיבר עם חבירו מחמת איבה שלשה ימים, נקרא שונא, ופסול לדון לו דין, בין לרבנן ובין לרבי יהודה. עיין שם. והנה מצוי מאוד בין אנשים, שלפעמים בשביל סכסוך דבר קטן שהיה ביניהם, יש להם תרעומת זה על זה, אף ששנאה גמורה אינה נראית ביניהם, אך מכל מקום אינם רוצים להפגש יחד. ובלשון בני אדם נקרא ענין זה: "שאינו שוה בשוה עמו". אבל באמת רואים אנו מגמרא הנ"ל, שבענין כזה נקרא "שונא", ועובר על לאו של "לא תשנא את אחיך בלבבך". ועל כן צריך האדם שיתבונן בדבר זה,שאפשר שבשביל דבר קטן ייכשל האדם בעון החמור הזה, שהוא נורא למאוד.
היוצא מדברינו: צריכים אנו מאוד מאוד לראות לתקן את העוון המר הזה, שהוא הגורם העיקרי לאריכות גלותנו. והשם הטוב יתן בלבנו להסיר השנאה מליבנו, ולא תעלה קנאת על ליבנו, ולא קנאתנו על אחרים, ונזכה לביאת משיח צדקנו ולבנין בית תפארתנו במהרה בימינו, אמן. עד כאן מהחפץ חיים בספרו "אהבת ישראל" זכותו תגן עלינו אמן. [והחכם יקח את הדברים לתשומת לבו, ויחליט החלטה עזה, שמעתה ועד עולם, אינו שונא יותר אדם מישראל (אלא אם כן ההלכה תחייב אותו לכך)].
