פרשת וישלח
בזוהר הקדוש יש ביטוי חריף על כל מי שחושב שהתורה היא סיפורים. זו עובדה שישנם סיפורים בתורה הקדושה. אך התביעה מכל יהודי היא לראות ולהוציא את ההוראות הנלמדות מאותם סיפורים.
הפרשה שלנו למשל, מספרת על המפגש של יעקב עם אחיו עשו, לאחר שנים רבות של פירוד, שנאה ונטירה. התורה מספרת לנו כיצד יעקב אבינו מתכונן לאותו מפגש. הוא מכין שלושה דברים: תפילה, דורון ומלחמה.
הרמב"ן הקדוש כותב בפירושו: "ויש בה עוד רמז לדורות, כי כל אשר אירע לאבינו עם עשו אחיו יארע לנו תמיד עם בני עשו, וראוי לנו לאחוז בדרכו של צדיק שנזמין עצמנו לשלושת הדברים שהזמין הוא את עצמו, לתפילה ולדורון ולהצלה בדרך מלחמה, לברוח ולהינצל".
זוהי דוגמה לכך, שכל מה שכתוב בתורה הוא נכתב לדורי דורות והוא עדכני ומתאים לכל זמן ולכל מקום. למרות שהוא נכתב בצורת ספור יש לקחת ממנו את ההוראות היוצאות ממנו. חכמים מספרים במדרש כי כאשר היה הולך אחד החכמים, רבי ינאי שמו, לדבר עם השלטון ברומא, "היה מסתכל בפרשה זו ללכת אחרי עצת הזקן החכם, כי ממנו יראו הדורות וכן יעשו". כך התייחסו חכמים למה שמסופר בתורה, כהלכות מעשיות ולא כמעשיות גרידא.
חבל על אבדין ולא משתכחין. עד לא מזמן, עוד היה ראש ממשלה בישראל שכך היה נוהג, למרות היותו מסורתי-חילוני. כשמנחם בגין ז"ל הלך לפגוש לראשונה את נשיא ארצות הברית בבית הלבן, הוא נכנס תחילה להיפגש עם הרבי מחב"ד זצ"ל.
לאחר שיחה ממושכת, בין שלל הדברים שבהם הם דנו, שאל ראש הממשלה את הרבי, כיצד עליו להכין עצמו לפגישה עם הנשיא? הרבי יעץ לו ללמוד מתוך החומש את הקטע המתאר את פגישת יעקב ועשו ואת ההכנות של יעקב אבינו עליו השלום. הדבר המעניין היה, כי לפני שמנחם בגין עזב את הארץ, הוא נכנס אל אחד מגדולי הרבנים בארץ כדי להתברך ולהתייעץ, והוא אמר לו בדיוק את אותן מילים. מזכירו האישי של בגין סיפר שפנה אליו ראש הממשלה וביקש ממנו ללמוד ביחד את הפרשה הזו.
כך נהג ראש ממשלת ישראל רק לפני מספר שנים. למותר לציין את אהדתו הגדולה של מנחם בגין לתורה וללומדיה. כולם זוכרים את הציטוטים הרבים שנהג לצטט מהמקורות. לאחרונה ציינו 40 שנה להסכם השלום עם מצרים ולפגישה ההיסטורית של בגין עם נשיא מצרים סאדאת. בהלוויתו של סאדאת התעקש מנחם בגין ללכת ברגל, בגלל שזה היה ביום השבת! הוא היה ראש הממשלה הראשון שלאחר זכייתו בראשות הממשלה עלה לכותל, שם כיפה על הראש והודה לקב"ה. ממנו כולם למדו. המזכיר שלו סיפר גם כן, שבזמן שהוא הורה על הפצצת הכור בעיראק, בזמן שהוא המתין בחדרו עם הצוות שלו, וכולם היו במתח נוראי עד שהם ידעו מה עלה בגורל הטיסה והמבצע, ראש הממשלה היה אומר פרקי תהילים ומתפלל על הטייסים!
הוא לא היה חרדי וגם לא מקיים מצוות הדוק. אבל הוא היה יהודי מאמין שידע שכמו שצריך לפייס את הגויים בדורון ומתנות כאלו ואחרות, וכמו שצריך להיות מוכנים לכל תרחיש, גם למלחמה חלילה, ישנו דבר שלישי וחשוב לא פחות, אולי אף יותר מהכול. התפילה.
נדמה כי היום זה קצת נשכח בלשון המעטה. ישנה מין סוג של אשליה שניתן לעשות הכול ללא עזרתו של בורא עולם חלילה. אדם יכול להתפרנס, אדם יכול להתחתן, אדם יכול להילחם וכו'. חוסר התפילה מעיד שכביכול לא זקוקים לעזרתו של הקב"ה חלילה. האם יש משהו, קטן ככל שיהיה, שאנו יכולים לבצע או להשיג ללא עזרתו של הקב"ה? זוהי הסכנה שבהישגיות. ככל שמשיגים יותר, מתחזקת ההכרה כי האדם הוא החזק, והחכם והיכול. אבל זו אשליה. גם חכמים טועים, וגם חזקים מובסים.
הדרך הישרה בהנהגה אישית או מדינית, היא תמיד שביל הזהב, שאומר שעל האדם יש את חובת ההשתדלות, אבל ההצלחה לעולם מיוחסת לקב"ה. עד לפני כמה שנים זה היה ברור גם ליהודים פשוטים. עלינו האחריות לחזק את העיקרון הבסיסי הזה. לפני כל פעולה להתפלל לעזרה מבורא עולם, ולאחר מעשה או הצלחה, להביע הכרת הטוב ולהודות לקב"ה על מה שהעניק לנו. על ידי זה, לא רק שנשיג יותר, בנוסף האמונה שלנו תתחזק ונזכה להתקרב יותר לקב"ה וגם על זה נקבל שכר.
הרב מאיר גור הי"ו מלוד
