פרשת נח
"ויבֹא נח ובניו ואשתו ונשי בניו אתו אל התיבה מפני מי המבול" (בראשית ז, ז). פירש רש"י "אף נח מקטני אמנה היה, מאמין ואינו מאמין שיבוא המבול, ולא נכנס לתיבה עד שדחקוהו המים".
והדבר צריך ביאור, נח שעליו נאמר "ונח מצא חן בעיני ה'", "נח איש צדיק תמים היה בדורותיו", היה מקטני אמנה ולא נכנס לתיבה עד שדחקוהו המים? ולא מפני ציווי ה'? הייתכן? בפרט שנח במשך מאה ועשרים שנה בונה את התיבה, ואומר לכל הדור שעתיד להיות מבול על הארץ. א"כ לשם מה בנה את התיבה?
מבואר במפרשים, שנח ודאי שהיה מאמין בקב"ה, אבל היה לו "קטנות אמונה". נח ידע שהקב"ה רב חסד ורחום וחנון, והיה בטוח שבסופו של דבר הקב"ה ירחם על העולם ולא יביא מבול. וביתר ביאור: מהי אמונה? ברגע שההבנה והשכל נעצרים, מתחילה האמונה.
אחד הדברים שלא מובנים לאדם זוהי מידת הדין. שהרי הקב"ה רחום וחנון, א"כ מדוע שהוא יעניש על מעשים רעים, איך יתכן שה' ייתן עונש לאדם, בדמות יסורים, ומחלות. וכאן צריך להפעיל את כח האמונה, להאמין שיש שכר ועונש, והעונש יינתן למרות שהקב"ה רחום וחנון.
בהפטרת השבת הנביא ישעיה קורא למבול "מי נח", "כי מי נח זאת לי" (ישעיה נד, ט), המבול נקרא על שם נח. וזאת משום שלא התפלל על בני דורו. נח לא התפלל – לא בגלל שחשב שאין כח לתפילה ושלא תתקבל, אלא שחשב שאין צורך בזה שהרי הקב"ה בסוף ירחם ולא יבוא מבול לעולם.
אם נדהר בזמן לשנות דור הבאים אחרי נח נגיע לדור מרדכי ואסתר.
אומר המדרש (תרגום ירושלמי ועי' אסתר רבה, ז, יח), "ומרדכי ידע את כל אשר נעשה" ומרדכי ידע – על ידי אליהו הכהן הגדול את כל מה שנעשה בשמי מרום ומה שהתחייבו עם בית ישראל להישמד מן העולם, וכמו שנכתב ונחתם לאבדם מן הארץ, כך נכתב ונחתם בשמי מרום על שנהנו מסעודתו של אותו רשע, אבל החותם היה חתום בטיט,ושלח אדון העולם את אליהו הכהן הגדול להגיד למרדכי שיעמוד ויתפלל לפני אדון העולם על עמו. וכאשר ידע מרדכי קרע את מלבושיו ולבש לבוש של שק על בשרו והניח אפשר על ראשו וזעק זעקה גדולה ובכה במרירות נפש בקול עצוב, עכ"ל. אם היה אומר מרדכי "ה' חנון ורחום", חלילה היום לא היה עם ישראל. מרדכי לא סמך על זכות אבות, אלא הפך עולמות, והתפלל על דורו, עד שהתבטלה הגזירה.
לעומת נח, המאמין השלם הוא אברהם אבינו ע"ה. הקב"ה אומר על אברהם לאחר שעקד את בנו יצחק "עתה ידעתי כי ירא אלוהים אתה". עד עכשיו ה' לא ידע? אלא עכשיו שראה הקב"ה שאברהם עושה דברים נגד ההיגיון הבריא ומוסר את בנו ועוד "עין במר בוכה ולב שמח" לקיים את רצון ה', וזאת למרות שהקב"ה אמר לו "כי ביצחק יקרא לך זרע". זה סימן שהוא מאמין, כמו שאמרנו איפה שמסתיימת ההבנה מתחילה האמונה.
הרמב"ם בספר המצות (עשה מצוה ד) כותב, שציונו להאמין יראתו יתעלה ולהפחד ממנו, ולא נהיה ככופרים ההולכים בשרירות לבם ובקרי אבל נירא ביראת ענשו בכל עת וזהו אמרו את ה' אלהיך תירא". העומק הוא לא רק לא לפחד מה', אלא להאמין שהקב"ה עשוי לקיים את כל התוכחות שכתובים בתורה, אילו היו מאמינים בכל הדורות שיתכן שיתקיימו התוכחות, לא היו חוטאים, אלא שיש חסרון באמונה.
עומד לו אדם אחד בעולם, וכל אחד מאיתנו הוא יחיד בעולם, והוא יכול לבחור בטוב או ברע, בחירה אמיתית. אם כל אדם יהיה מודע לכח הטמון בו, שבמעשים שלו הוא יכול לבנות עולמות או חלילה להיפך, אם ידע מהי ההשפעה שלו, בדוגמא אישית, בחיוך ובספר פנים יפות, אם אדם למשל בא לשיעור תורה אחרי יום עבודה למרות העייפות, זה יכול להשפיע על הסביבה למשך דורות "אם הוא בא גם אני יכול לבוא", וכל זה יעמוד לו לזכות, תמיד יחשוב מה אני יכול להועיל לשני, גם אם לא יכול בעזרה גשמית – יכול להתפלל על חבריו, וכמאמר הרמ"ק (תומר דבורה פ"ג), "ויבקש תמיד רחמים וברכה לעולם". זה החיבור לקדוש ברוך הוא לדאוג ולבקש על בניו.
הרב שמואל בראשי הי"ו מירושלים
