פרשת ראה
ב'טור' (אורח חיים, תחילת סי' תקפא) נכתב על מנהג התקיעה בשופר בחודש אלול: "התקינו חז"ל שיהיו תוקעים בראש חודש אלול בכל שנה ושנה, וכל החודש, כדי להזהיר ישראל שיעשו תשובה, שנאמר 'אם יתקע שופר בעיר וגו'". נמצא שהתקיעה בשופר בחודש אלול דומה לתקיעות השופר בראש השנה, ש"רמז יש בו: עורו ישנים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם" (רמב"ם, הלכות תשובה, פרק ג, הלכה ד). שתי התקיעות הן קריאת השכמה לאדם לחזור בתשובה.
יש עוד כוונה בתקיעת השופר (כדברי הרס"ג, הובאו באבודרהם, בטעמי התקיעות) – הכתרת הקב"ה למלך, שכן תקיעת השופר היא ביטוי של הכתרה. אם כן, מאחר שתקיעת השופר בחודש אלול היא מעין התקיעות של ראש השנה, יש לומר שיסוד ההכתרה קיים גם בתקיעת השופר שבחודש אלול.
מקור המשל
דברי ה'טור' האלה הם המקור (בנגלה שבתורה) למשל המפורסם של רבנו הזקן על חודש אלול: "משל למלך, שקודם בואו לעיר יוצאין אנשי העיר לקראתו ומקבלין פניו בשדה, ואז רשאין כל מי שרוצה לצאת להקביל פניו, והוא מקבל את כולם בסבר פנים יפות ומראה פנים שוחקות לכולם".
ימי חודש אלול הם ימי רצון. בחודש הזה מאירות י"ג מידות הרחמים העליונות, שזו התגלות אלוקית עצומה, שאמורה הייתה לקדש את ימי החודש כמו שבתות וחגים. כאן טמון החידוש של חודש אלול: הקב"ה מתגלה ב'שדה' דווקא, בימי חולין ובסביבה של חולין, והאדם אינו נדרש לשביתה ממלאכה כדי לקבל התגלות זו.
הידיים אינן ריקות
לכאורה, יש כאן דבר והיפוכו: נמצאים ב'שדה', במצב גשמי סתמי, המנוגד כל-כך ל'ארמון' הרוחני של המלך, ודווקא ב'שדה' המלך מקבל את כולם במאור פנים. לכאורה הדבר נוגד את הסדר המקובל, שאדם המבקש את קרבת אלוקים נדרש להזדכך, להתעלוֹת, ולעשות כברת דרך תובענית כדי להיות ראוי ל'פגישה' עם המלך.
אלא שגם ב'שדה' אין היהודי בא אל המלך בידיים ריקות. קול השופר, שהוא דוגמת השופר של ראש השנה, מפיל עליו חרדה, וגורם לו לקבל עול מלכות שמים. החרדה אינה תולדה של עבודה רוחנית ממושכת, אלא תגובה מיידית לקול השופר. היא מסלקת מהאדם את החיות וההתלהבות שבענייני החולין, ואף שהאדם מוסיף לעסוק במלאכת השדה, הדבר נעשה מן השפה ולחוץ, ואילו עיקר מרצו מופנה לקדושה.
הכתרה בשמחה
לצד זה, בחודש אלול מתקיימת גם הכתרת הקב"ה למלך על-ידי השופר. ההכתרה מציגה תנועת נפש הפוכה, של שמחה והתרוממות הרוח, בבחינת "ומלכותו ברצון קיבלו עליהם".
גם הכתרת מלך בשר ודם, אף שעניינה כפיפות הנתינים לסמכות עליונה וקבלת מרותו עליהם, נעשית תמיד בפאר ובשמחה. כך המלכת הקב"ה צריכה להיות בשמחה, וזה מתבטא גם אצל המלך עצמו, ש"מקבל את כולם בסבר פנים יפות ומראה פנים שוחקות לכולם".
(תורת מנחם)
באדיבות צעירי אגודת חב"ד chabad.org.il
