פרשת מקץ
"וַיָּסַר פַּרְעֹה אֶת טַבַּעְתּוֹ מֵעַל יָדוֹ וַיִּתֵּן אֹתָהּ עַל יַד יוֹסֵף, וַיַּלְבֵּשׁ אֹתוֹ בִּגְדֵי שֵׁשׁ וַיָּשֶׂם רְבִד הַזָּהָב עַל צַוָּארוֹ".
הפעם אציג חידוש שהתחדש לי בשנת תשע"ט, לפני שנתיים, וצירפתיו לספרי "תורת מאיר", ה' יזכני להוציאו לאורה: נראה לבאר בס"ד את הפסוק, בדרך רמז על עסק התורה, שהוא מציל את האדם מיד יצר הרע, וכידוע מאמר הגמרא (קידושין ל, ב): אָמַר הקב"ה: בָּרָאתִי יֵצֶר הָרַע, בָּרָאתִי לוֹ תּוֹרָה תְּבָלִין, וכן אמרו חז"ל (סוכה נב, ב): אִם פָּגַע בְּךָ מְנֻוָּל זֶה, מָשְׁכֵהוּ לְבֵית הַמִּדְרָשׁ, אִם אֶבֶן הוּא נִמּוֹחַ, וְאִם בַּרְזֶל הוּא מִתְפּוֹצֵץ. עד כאן.
והנה כאשר האדם שומע ליצרו הרע, הרי הוא עבד ליצר הרע. וידוע שכל אדון חותם את עבדיו בחותם שלו, שיש לעבד סימן מיהו האדון שלו (ראה שבת נח, ב).
וזהו שרמז "ויסר פרעה את טבעתו" – ס"ת אותיות תורה, דהיינו אף על פי שאדם שבוי ביד פרעה, ראש הטומאה, הרומז ליצר הרע, והוא חתום בטבעתו של יצר הרע, אם עוסק בתורה (הרמוזה בסופי תיבות), אז מסיר פרעה (יצר הרע) את טבעתו (החותמת) מעל ידו, "ויתן אותה על יד יוסף" – דהיינו מוסר אותה ליד יוסף הצדיק, הרומז ליצר הטוב, כדי שישחרר את האדם מכבלי יצר הרע.
"וילבש אותו בגדי שש" – דהיינו במקום הבגדים הצואים המולבשים על נשמת האדם על ידי חטאיו, הלביש אותו יוסף, הרומז ליצר הטוב, בבגדים יקרים וטובים, וכידוע מהזוהר הקדוש (זוהר ויחי רכד, א), שמהמצוות שאדם עושה, נעשה לו בגד לנשמתו הנקרא "חלוקא דרבנן", שבו מתלבשת הנשמה לאחר מותו, ועל ידו יכולה הנשמה לקבל תענוגי עולם הבא, ולעמוד לפני השי"ת. ולעומת זאת על ידי העבירות נעשים בגדים צואים ומלוכלכים לנשמתו, וכנאמר אצל יהושע הכהן הגדול (זכריה ג, ג-ד): "וִיהוֹשֻׁעַ הָיָה לָבֻשׁ בְּגָדִים צוֹאִים, וְעֹמֵד לִפְנֵי הַמַּלְאָךְ. וַיַּעַן וַיֹּאמֶר אֶל הָעֹמְדִים לְפָנָיו לֵאמֹר: הָסִירוּ הַבְּגָדִים הַצֹּאִים מֵעָלָיו, וַיֹּאמֶר אֵלָיו: רְאֵה הֶעֱבַרְתִּי מֵעָלֶיךָ עֲוֹנֶךָ, וְהַלְבֵּשׁ אֹתְךָ מַחֲלָצוֹת". וזהו שנרמז שהלביש אותו "בגדי שש" – עם הכולל בגימטריא כת"ר (620), כנגד כת"ר מצוות (תרי"ג דאורייתא וז' דרבנן), כי מעתה, שהשתחרר מיצר הרע ונשלט על ידי יצרו הטוב, יחזור לקיים את כת"ר המצוות, ויזכה על ידי זה לחלוקא דרבנן.
"וישם רביד הזהב על צוארו" – דהיינו שיצר הטוב יזכה אותו למעלה גדולה, שיוסיפו לו על בגדי המלכות גם תכשיטים לעטרו. וכבר נאמר כן על התורה, שהיא תכשיט לצוארו, שנאמר (משלי א, ט): "כִּי לִוְיַת חֵן הֵם לְרֹאשֶׁךָ, וַעֲנָקִים (=תכשיטים) לְגַרְגְּרֹתֶיךָ (=לגרגרת שלך, לצואר שלך)".
ועוד רמז בכתוב זה, שעל ידי שיעסוק בתורה, יזכה גם להתעלות ביראת שמים, שכן "רביד" (מלא י' כקריאתו, ויש אם למקרא) בגי' יראה (וכן "הזהב" בחינת דין, יראה), וכבר אמרו חז"ל (אבות ב, ג): אֵין בּוּר יְרֵא חֵטְא, וְלֹא עַם הָאָרֶץ חָסִיד. כי אי אפשר להיות ירא שמים, ירא חטא, אם לא עוסק בתורה, כי אינו יודע מה לעשות וממה צריך להזהר.
עד כאן כתבתי בשנת תשע"ט, ועתה, שנת תשפ"א, בעת כתבי מאמר זה, זכיתי להמשיך לבאר גם את הפסוק הבא: "וַיַּרְכֵּב אֹתוֹ בְּמִרְכֶּבֶת הַמִּשְׁנֶה אֲשֶׁר לוֹ, וַיִּקְרְאוּ לְפָנָיו אַבְרֵךְ, וְנָתוֹן אֹתוֹ עַל כָּל אֶרֶץ מִצְרָיִם".
והכוונה: על ידי שיתמיד בעסק התורה, יזכה להיות מִשְׁנֶה ליצר הטוב, דהיינו שתמיד יהיה עם יצר הטוב, צמוד אליו, ולא תהיה ליצר הרע שליטה בו כלל. ולכן נרמזה פה שוב התורה: "במרכבת המשנה אשר לו" סופי תיבות אותיות תורה, לרמוז שמתאמץ מאוד בלימוד התורה, וחוזר ושונה, והוגה בה תמיד.
"ויקראו לפניו אברך" – פירש רש"י: "אברך" היינו "אב רך", אב למלך (כי "רֵךְ" בארמית לשון מלך). והכוונה שהוא ישלוט ביצרו הרע, הנקרא (קהלת ד, יג) "מלך זקן וכסיל".
ומסיים: "ונתון אותו על כל ארץ מצרים" – דהיינו שישלוט הוא מעתה על כוחות יצר הרע וחילותיו, ולא יוכלו לו. אברך את הקוראים, שנזכה כולנו לעסוק בתורה תדיר לשם שמים, ונזכה להנצל מיצר הרע, ונזכה לכל המעלות הכתובות בתורה, הן בעולם הזה והן בעולם הבא, בביאת גואל צדק בב"א. שבת שלום.
הרב מאיר מושיאשוילי הי"ו מאשדוד
