פרשת בשלח
בסוף הפרשה (שמות יז, טז) נאמר: "וַיֹּאמֶר, כִּי יָד עַל כֵּס יָהּ מִלְחָמָה להויה בַּעֲמָלֵק מִדֹּר דֹּר".
נשאלת השאלה, מדוע לא שמענו על מצות מחיית עמלק, שיש עליה ברכה? ובשו"ת מהר"ם שיק (או"ח סו"ס שלו) תירץ ע"פ תשובת הרשב"א הידועה בח"א (סי' יח) שאין מברכים על השבת גזל, כיון שבא ע"י דבר קלקלה שגזל. וכמו כן, כל מלחמת עמלק, שגררה אחריה את מצות מחייתו, נבעה מזה שרפו ידי ישראל מהתורה (בכורות ה:), ולכן לא מברכים עליה. עכ"ד.
ועל דרך זה דָּרַךְ ליישב היפה ללב (סי' תרפה אות ג) מדוע לא מברכים על קריאת פרשת זכור. וע' בשו"ת גנזי יוסף (שווארץ, סי' קמא) שתירץ, שכיון שיש בכך משום מפלתן של מעשי ידי ה', אע"פ שאין לך רשעים מהם, שהרי חייבים להרוג אותם, מכל מקום, לא שייך לתקן על זה ברכה. ע"כ. וכיו"ב ידוע מהמשנ"ב (בסי' תצ סק"ז) שהסיבה שאין גומרים הלל בשביעי של פסח, הוא, כי בזמן הזה טבעו המצריים בים סוף, ואמר הקב"ה, מעשה ידי טובעין בים, ואתם אומרים שירה? (ומעין מגילה י:). וכמו כן מפורסם מה שהגמ' מספרת בחולין ז. שר' פינחס בן יאיר בקע ים לפני הגוי. וזה גם הכפל במשנה באבות (פ"ג מי"ד) חָבִיב "אָדָם" שֶׁנִּבְרָא בְצֶלֶם, חִבָּה יְתֵרָה נוֹדַעַת לוֹ שֶׁנִּבְרָא בְצֶלֶם. שֶׁנֶּאֱמַר, כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם (בראשית ט, ו). חֲבִיבִין "יִשְׂרָאֵל" שֶׁנִּקְרְאוּ בָנִים לַמָּקוֹם. חִבָּה יְתֵרָה נוֹדַעַת לָהֶם שֶׁנִּקְרְאוּ בָנִים לַמָּקוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר: בָּנִים אַתֶּם לַה' אֱלֹהֵיכֶם (דברים יד, א). ע"כ. שבתחילה התכוונו על הגויים שגם הם נבראו בצלם. ואח"כ פנו לדבר על ישראל, שמרוממים ונעלים לעילא ולעילא. וע' בשו"ת התעוררות תשובה ח"א (סי' לט) שהביא להוכיח מכמה מקומות שגם גוי יש לו צלם. וכנראה, שנעלם ממנו לרגע המשנה הנ"ל, שכך עולה ממנה במפורש. כמבואר. ודו"ק.
ומכל האמור נשתלשל גם מה שכתב מהרח"ו בשערי קדושה ח"א (שער ה) שיש לאהוב גם גוי. וכוונתו, מצד מעשה ידי ה' שבו. וכ"כ היעב"ץ במגדל עוז (מגדל אהבה פרק יב) אך לא על דברי הרח"ו. ובברכות יז. איתא: מרגלא בפומיה דאביי, לעולם יהא אדם ערום ביראה. "מענה רך משיב חמה" (משלי טו, א). ומרבה שלום עם אחיו, ועם קרוביו, ועם כל אדם, ואפילו עם נכרי בשוק, כדי שיהא אהוב למעלה, ונחמד למטה, ויהא מקובל על הבריות. אמרו עליו על רבן יוחנן בן זכאי, שלא הקדימו אדם שלום מעולם, ואפילו נכרי בשוק. ע"כ. ובתנא דבי אליהו רבא (פט"ו אות ז) הוכיח אליהו הנביא ליהודי שעשק גוי, באומרו: כתיב "לא תעשוק את רעך" – רעך הרי הוא כאחיך, ואחיך הרי הוא כרעך וכו'. [ברור מאד שאין הכוונה בכל הנ"ל, ח"ו, שיש להתקרב אליהם, ולו כי הוא זה – הס מלהזכיר. אלא, יש לאהוב את החלק במעשה ידי ה' שבהם וכו'. ובאמת, שיש עוד הרבה מה להאריך, ואין כאן המקום].
והנה, מה שהבאנו עד כה, היה, כדי שנפיק מכאן מוסר השכל לטיבותא כלפינו, ונאמר, ומה אם הגויים הארורים [עמלק] כך – אנו על אחת כמה וכמה. ולחיזוק הקל וחומר הטוב הלזה, נביא מה שכתוב בירושלמי (ברכות פ"ט ה"א סג: ובדפו"ח פח.) על ברכת ברוך שלא עשאני גוי, שאין הגויים כלום. דכל הגויים כאין נגדו (ככתוב בישעיה מ, יז) כל הגוים כאין נגדו מאפס ותוהו נחשבו לו. ע"כ. וזה כעין מ"ש בתנחומא בראשית (פרשת וישב סי' ג) שלא מברכים על נר הבדלה של גוי, כי אינו נחשב כקיים, ואין לנר שלו שם נר. ע"כ. ומדרש זה, הובא גם בתוס' מו"ק (כח. ד"ה ספין). ועל דרך זה יש לפרש את הצד בתוס' (מו"ק כו רע"א) שמי ששומע ברכת ה' מגוי – אינו קורע – מכיון שאין לו שום חשיבות, ואין בזה פגם בכבוד ה'. ובזה יתבאר מה שאין שליחות לגוי. ועכשיו נלמד כמה אנו חשובים ונעלים לפניו יתברך, ראשית כל, שהרי מרובה מידה טובה ממידת פורענות (ביומא עו. ובסוטה יא.). [רש"י מכות ה סע"ב, והריב"ן לקמן, העדיפו לצטט כיצד למדו זאת בתוספתא, ולא מיומא הנ"ל]. וע' בריב"ן מכות כג. שציטט מ"ש שמרובה מידה טובה. והוסיף – "פי חמש מאות". וכתב, שכך למדו מ"נוצר חסד לאלפים" – לעומת מידה רעה שכתוב "על שילשים ועל רבעים". והוסיף, שיתכן שלאלפים יתפרש כפשוטו – עד סוף כל הדורות. אך מכל מקום, לא פחות מפי חמש מאות. עכ"ד.
ועוד, שהרי ישראל נקראים בנים של ה' – גם בשעה שלא עושים רצונו (קידושין לו.) – ואף ששם היא מחלוקת – כן פסק הרשב"א בתשובה ח"א (סי' רמב). וישראל אע"פ שחטא ישראל הוא (סנהדרין מד.). וכשאכן נפנים שבשבילי נברא העולם (סנהדרין לז.) "כלומר, חשוב אני כעולם מלא [אזי ממילא] לא אטריד את עצמי מן העולם בעבירה אחת, וימשך ממנה" (רש"י). אכן, עלינו לזכור גם מצד שני, שבגלל היותנו ברום המעלה, יש בזה נקודת מעידה שיכולה לגרום לנפילה קשה, וכדברי הגמ' במגילה (טז.) "אומה זו משולה לעפר, ומשולה לכוכבים. כשהן יורדין – יורדין עד עפר. וכשהן עולין – עולין עד לכוכבים". ובסוכה נב. אמרינן, כל הגדול מחבירו יצרו גדול ממנו. והבית יוסף ביו"ד (סי' שסז ס"א) כתב, שתיתכן מציאות שיהודי יהיה פחות מגוי. והב"ח חלק עליו. ע"ש. אשר על כן, מזה ומזה לא נניח ידינו, דהיינו, נדע ערכנו, נפנים מעלתנו הגבוהה עד מאד. ולא ניתן לה להכניסנו לשאננות, אלא, למחויבות שמחה – אמיתית. והיא תוביל אותנו למילוי המשימה שעבורה אנו נמצאים כאן – והיא לקדש שמו בעולם. לעשות רצונו כרצונו. ולהביא את כל העולם כולו, למצב של: "ומלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים" (ישעיה יא, ט) במהרה בימנו אמן.
בברכת שבת שלום ומבורך – גבריאל מנחם יצחקי נ"י.
