פרשת ויחי
יעקב שיכל את ידיו כשעמד לברך את מנשה ואפרים. הוא הניח את יד ימינו על ראש אפרים הצעיר דווקא. יוסף ניסה להעיר לאביו, באומרו: "לֹא כֵן אָבִי, כִּי זֶה הַבְּכֹר; שִׂים יְמִינְךָ עַל רֹאשׁוֹ", ואולם יעקב עמד על דעתו: "וַיֹּאמֶר: יָדַעְתִּי בְנִי יָדַעְתִּי, גַּם הוּא יִהְיֶה לְּעָם וְגַם הוּא יִגְדָּל, וְאוּלָם אָחִיו הַקָּטֹן יִגְדַּל מִמֶּנּוּ וְזַרְעוֹ יִהְיֶה מְלֹא הַגּוֹיִם".
הדין ודברים בין יעקב ליוסף מגלם שתי גישות, ושתיהן יש להן מקום על-פי התורה. בעל 'כלי יקר' מבאר שיוסף ייעד את הברכות המרובות לבן הבכור, כשם שהבכור זכאי לירושה כפולה משל אחיו; ואילו יעקב בחר לתת את הברכות המרובות לאח הקטן דווקא, מפני שהקב"ה בחר להגביה ולרומם את מי שיש בו צד קטנות.
הכנעה כהכנה לתפילה
יעקב מלמד שאפשר להשיג את העלייה הגדולה ביותר על-ידי שפלות וקטנות דווקא. הדבר משתקף גם בברכתו ליוסף: "וַאֲנִי נָתַתִּי לְךָ שְׁכֶם אַחַד עַל אַחֶיךָ, אֲשֶׁר לָקַחְתִּי מִיַּד הָאֱמֹרִי בְּחַרְבִּי וּבְקַשְׁתִּי". המילים "בחרבי ובקשתי" מתורגמות אצל אונקלוס – "בתפילתי ובבקשתי". והרי ענווה ושפלות הן ההקדמה לתפילה, כמאמר רז"ל: "אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש" (משנה ברכות תחילת פרק ה), ורש"י מפרש – 'כובד ראש' היינו 'הכנעה'.
כאשר התפילה נעשית מתוך ענווה ושפלות, האדם זוכה לברכת ה' מעל כל מידה והגבלה. בכוחה הוא מושך שפע חדש, שלא היה קיים קודם לכן, כפי שתורת החסידות מפרשת את נוסח התפילה 'יהי רצון' – שיתהווה רצון חדש.
להקדים את הקטנות
בגישתו זו של יעקב טמונה הוראה מעשית בעבורנו. עלינו לעבוד את ה' 'בחרבי ובקשתי' – בתנועת נפש של שפלות וענווה, ולחפש תמיד את ה'קטנות' ושפלות הרוח. אמנם דורשים מיהודי שעבודת ה' שלו תהיה באופן של 'גדלות' – להדר במצוות, 'מהדרין מן המהדרין', וכדומה, ובכל-זאת עליו להקדים את ה'קטנות' – "ונפשי כעפר לכול תהיה".
דווקא הענווה והשפלות ירוממו את האדם למדריגה הגבוהה ביותר, ובזכותה יקבל את ברכת ה' בהצלחה רבה ומופלגת בקיום התורה והמצוות, בעבודת התפילה, ועד לעניינים הגשמיים – בני, חיי ומזוני רוויחי.
מתיחת הקשת
גם בדברי יעקב "אֲשֶׁר לָקַחְתִּי מִיַּד הָאֱמֹרִי בְּחַרְבִּי וּבְקַשְׁתִּי" טמון מסר הקשור לתפילה. העם האמורי היה החזק שבעמי ארץ כנען, ושבעת העמים האלה מייצגים את שבע המידות הרעות, שאותן יש 'לכבוש' ולהפוך לטוב, כדי שיסייעו לאדם בעבודת הבורא.
בירור המידות נעשה על-ידי עבודת התפילה, ובזה עצמו יש שני שלבים – "בְּחַרְבִּי וּבְקַשְׁתִּי". החרב משמשת למלחמה מקרוב, בעוד הקשת יורה חיצים למרחק. משיכת הקשת לאחור מייצגת את שפלות האדם. ככל שהוא משפיל את עצמו ומתחנן יותר לפני הקב"ה, כך יפגע גם בנקודות הרע ה'רחוקות' והנעלמות שבנפשו ויכניע גם אותן לעבוד את ה' יתברך. (תורת מנחם)
באדיבות צעירי אגודת חב"ד chabad.org.il
