ט"ו בשבט
ט"ו בשבט
ראש השנה לאילנות, כך נקרא טו בשבט בשפת חז"ל, היות ובימים אלו מתחילים האילנות להתעורר משנת החורף. לאחר שרוב גשמי החורף כבר ירדו, השרף עולה באילנות והם מתחילים לחנוט פירות. ועל אף שראש השנה מתחיל בתשרי, מי הגשמים שירדו לאחר מכן מתחילים להיספג באילנות רק לאחר ארבעה חודשים, ולכן רק פירות האילן שחנטו אחרי ט"ו בשבט גדלו על גשמי השנה הנוכחית ונקראים פירות, ואילו פירות האילן שחנטו קודם לכן גדלו על גשמי שנה שעברה ונקראים פירות שנה שעברה (ההגדרה חשובה לגבי הלכות מעשרות וכו').
מנהג הוא ביום ט"ו בשבט לאכול מפירות הארץ. וכן פשט מנהג נטיעת עצים בארץ ישראל, והדבר טוב ונכון בכל ימות השנה. ובוודאי שיש לדאוג ולהגן על העצים שכבר ניטעו שלא ינזקו על ידי שרב ושמש או על ידי מזיקים אחרים, ולצערנו גם על ידי בני אדם, כפי שהיינו עדים לאחרונה.
והתורה מצווה את בני ישראל הגרים בארץ ישראל לנטוע עצי פרי – "כי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל.." ואומר המדרש: מתחילת בריאתו של עולם לא נתעסק הקדוש ברוך הוא אלא במטע תחילה, ככתוב "ויטע השם א-להים גן בעדן" אף אתם כשתכנסו לארץ, לא תעסקו אלא במטע תחילה…(מדרש רבה). ההקבלה שעושה המדרש בין נטיעת עצים בגן עדן לבין נטיעת עצים בארץ ישראל בא לרמוז על ההקבלה בין ארץ ישראל לגן עדן. אלא בשונה מגן עדן, ששם הקב"ה התעסק ביצירתו, כאן אנו מצווים להתעסק בנטיעותיה והפיכת הארץ למקום הדומה לגן עדן. והציווי לא היה מגיע לולא היה הדבר בידינו. ואנו ברוך השם רואים את התוצאות של פריחת השממה בכל אזורי הארץ. מדי שנה נוטעים בארץ מיליוני עצים ועוד היד נטויה. וכאמור, כבר השתרש המנהג של שתילת עצים ביום ט"ו בשבט, וכל המרבה הרי זה משובח. ועל ידי נטיעת העצים אנו מתחברים אל האדמה ומעמיקים את שורשינו בה, שהרי האדם נמשל לעץ השדה, כמו שכתוב "כי האדם עץ השדה הוא". וכמו שאומר הנביא: וְשַׁבְתִּי אֶת-שְׁבוּת עַמִּי יִשְׂרָאֵל וּבָנוּ עָרִים נְשַׁמּוֹת וְיָשָׁבוּ וְנָטְעוּ כְרָמִים … וְעָשׂוּ גַנּוֹת וְאָכְלוּ אֶת-פְּרִיהֶם… וּנְטַעְתִּים עַל-אַדְמָתָם וְלֹא יִנָּתְשׁוּ עוֹד מֵעַל אַדְמָתָם אֲשֶׁר-נָתַתִּי לָהֶם אָמַר יְ-הֹוָה אֱ-לֹהֶיךָ. (עמוס ט').
אך אין די בהפיכת הארץ למקום הדומה לגן עדן מבחינה פיזית, ויש לדאוג לקדושתה ולהעלאת רמתם הרוחנית של יושביה, בדומה למה שהיה אצל אדם הראשון בגן עדן לפני החטא. ובכדי להבין את העניין, ננסה לברר את מהות החטא של אדם הראשון. אחרי שיצר את האדם, אלוקים הניח אותו בגן עדן "לעובדה ולשומרה", והתיר לו לאכול מפירות עצי הגן חוץ מאחד. ואמר לו, ביום שיאכל מהעץ הזה הוא ימות. אפשר לשאול ולטעון מדוע הושם לאדם הראשון מכשול כזה בתוך הגן? הרי אם השם יתברך לא היה שם את העץ האסור בגן, האדם הראשון לא היה נכשל, אלא שמטרת העץ האסור היה להזכיר לאדם את מוגבלותו, את העובדה שהוא נברא ושיש אלוקים שברא אותו. שהרי האדם החי בגן עדן (אם היה מותר לו הכל) היה עלול לשכוח את מצבו האמתי ולדמיין לעצמו שהוא אדון העולם, מה שלפעמים קורה לבני אדם בזמננו. נכון שאלוקים נתן לאדם לכבוש את העולם "ולרדות בדגת הים ובעוף השמים ובכול חיה…" אבל אסור היה לו לשכוח את מציאות הבורא. ולשם כך בדיוק נועד עץ הדעת טוב ורע כדי שעל ידי האיסור יזכור את מי שאסר לו, את יוצרו. וכאשר "הנחש" בא לפתות, הוא אומר לחוה, שאם יאכלו מהעץ הזה לא רק שלא ימותו, אלא אתם תהיו כאלוקים יודעי טוב ורע. ובאמת האדם הראשון לא מת, אלא שבסופו גורש מגן עדן. אפשר להקשות, וכי האלוקים אמר לו שימות רק בשביל להפחיד? אלא, אחד ההסברים טוען שהכוונה לא הייתה למוות פיזי אלא למוות רוחני. למילים בלשון הקודש יש משמעויות כפולות, לדוגמא המילה 'בית' פירושו ארבע קירות עם גג, וכן לפעמים הכוונה למשפחה. כך גם המילה 'חיים' פירושו גם חיים פיזיים, שאדם נושם ומהלך ולפעמים לתוכן החיים, לחיים ערכיים, לחיים עם משמעות. ולא כל מי שחי פיזית הוא חי גם במובן זה, ולכן התורה מצווה לנו: ובחרת בחיים… ודאי שאין שום עניין לצוות על חיים פיזיים ממש, כי את זה כל אחד בוחר גם בלי שיצוו עליו, אלא הציווי הוא לבחור חיים עם תוכן חיים, עם משמעות. ולכן על אדם רשע שעשה מעשים חמורים שמחייבים מיתה, ויש עדים שמעידים על מעשיו, כתוב "על פי שניים עדים יומת המת". היה צריך לכתוב יומת הרשע, שהרי עוד לא מת, אלא הכוונה שמבחינת תוכן רוחני הוא כבר נחשב מת. אם האדם הראשון היה נמנע מלאכול מעץ הדעת טוב ורע, אזי היה נשאר בגן עדן וזוכה לאכול מעץ החיים הנמצא שם – לא היה ניתק הקשר שלו עם בוראו והיה זוכה לחיים מלאי תוכן ומשמעות רוחנית. אבל הוא התפתה לדברי הנחש ורצה להיות כאלוקים, שהוא יקבע את הטוב והרע.
סיפורו של האדם הראשון הוא סיפור חיים של כל אדם. הוא מלמד אותנו, שהאדם עומד מול בחירה, האם לחיות בעולם בלי אלוקים ואז ממילא ירגיש שהוא אדון העולם בלי שום ריסון עצמי ובלי מי שיגיד לו מה לעשות, וזו האפשרות שהיצר מטה אותו אליו, אלא שאם יבחר בדרך הזאת חייו מאבדים משמעות ונהפכים למין פארסה זמנית חסרת ערך, חיים חסרי תוכן רוחני, שבתורה היא נקראת מוות במשמעות הפנימית שלה. ועל כך התורה מצווה אותנו: "ראה נתתי לפניך את החיים ואת המוות – ובחרת בחיים!" שנכיר בבורא עולם ונשמע לציוויים שלו. וכך נוכל לקשור קשר עמו דרך הצד הרוחני שבנו, ונוכל לחבור אל הנצח הרוחני ולטעום "מעץ החיים".
בט"ו בשבט, ראש השנה לאילנות, כשנהיה עסוקים באכילת פירות הארץ ונטיעת האילנות ניזכר גם בסיפור גן עדן, בעץ החיים ובפרי האסור של עץ הדעת טוב ורע, ונזכור שהאיסורים וההגבלות שהתורה מצווה עליהם מטרתם להגן עלינו מפני ניוון רוחני ולחבור אותנו לעץ החיים.
חז"ל מספרים שהאדם הראשון נצטווה על איסור אכילת עץ הדעת כמה שעות לפני כניסת השבת, ואם היה מתאפק עד כניסת השבת, היה ניצל מהחטא. חוסר ההתאפקות היה לרועץ אצל האדם הראשון, וכך כנראה גם אצל רוב בני האדם. אנו נכשלים לרוב בגלל חוסר איפוק. התאפקות וסבלנות נהפך למצרך יקר בימינו. התרגלנו לקבל כל דבר מידית בלחיצת כפתור, במהירות בזק. ההרגל הזה משפיע עלינו גם ביחסינו לדברים שמצריכים התאפקות. לדוגמה, ביחסינו עם הזולת הזקוק אולי לעזרה, ביחסינו בבית עם ילדינו או עם הורינו שמבקשים "לגזול" מזמננו. וכשאנו כועסים, מגיבים מיידית. ואם היינו מתאפקים קצת עד יעבור הכעס, היינו חוסכים לעצמינו ולזולתנו הרבה צער וגם ריב ומדון. המהירות וחוסר האיפוק נגרמים מאשליה אופטית, כי נדמה לנו שבמהירות נשיג יותר, ואנחנו רוצים להספיק כמה שיותר, אבל לא שמים לב, שבגלל המהירות אנו חווים את הרגע פחות, והחיים נהפכים לשטחיים יותר.
שבנו לארץ אבותינו כדי להפריח לא רק את השממה הפיזית, אלא גם את השממה הרוחנית שבו היינו שרויים בזמן היותנו בגלות. אמרו חז"ל האוויר של ארץ ישראל מחכה. הארץ היא מקום נביאי ישראל, מקום בו שרתה השכינה ושורה בה גם כיום. עלינו רק לגלות את הקדושה הטמונה בה. ואם נהיה ראויים ונתחזק באמונה בהשם, וכן בהתנהלות בין אדם לחברו, נוכל לגלות ולחוש מקצת מקדושתה של הארץ הזאת. או אז נוכל להפוך את הארץ למקום הדומה לגן עדן בשתי המשמעויות: הפיזית והרוחנית. ויתקיים דברי הנביא "וישם מדברה כעדן וערבתה כגן י-הוה ששון ושמחה ימצא בה תודה וקול זמרה" (ישעיה נ"א).
הרב אהרון אלשווילי שליט”א
