פרשת צו
אחת ממצוות התורה היא 'תרומת הדשן' – בכל בוקר היה כוהן צריך להרים כמות מסוימת של אפר מהמזבח ולהניחו על רצפת העזרה, סמוך למזבח, כמו שנאמר: "וְהֵרִים אֶת הַדֶּשֶׁן, אֲשֶׁר תֹּאכַל הָאֵשׁ אֶת הָעֹלָה עַל הַמִּזְבֵּחַ, וְשָׂמוֹ אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ". האם מותר להשתמש באפר שנשאר מעבודת המקדש? בעניין זה יש מחלוקת. הרמב"ם (הלכות פסולי המוקדשין יט,יג) קובע כי האפר של המזבח החיצון, המזבח הפנימי והמנורה – אסור בהנאה. לעומתו, הראב"ד סבור שרק אפר תרומת הדשן אסור בהנאה, ואילו האפר שנשאר על המזבח הפנימי ובמנורה מותר בהנאה.
האפר מסמל את הרובד הגשמי ביותר. כאשר שורפים דבר מה, נפרדים ממנו היסודות אש, רוח, מים, ונשאר העפר – האפר. בעבודה הרוחנית, האפר רומז להנאה שיהודי מפיק מעבודתו; מה שנשאר אצלו אחרי עבודתו את קונו. וכאן יש שני אופנים: יש העבודה שבבחינת "בְּכָל דְּרָכֶיךָ דָעֵהוּ", היינו שגם ב'דרכיך', בדברים הגשמיים שלו, הוא עובד את ה', ובאופן של 'דָעֵהוּ' (שידיעת הבורא היא אחת המצוות החשובות). כאן לא נשאר 'אפר' בעבורו, שכן כל-כולו נתון לעבודת ה'. ויש העבודה שבבחינת "כל מעשיך לשם שמיים", היינו שהעיסוקים הגשמיים שלו נשארים מציאות לעצמם, אלא שהם נעשים 'לשם שמיים', לשם הקדושה. כאן נשאר 'אפר', שהאדם נהנה ממנו.
זו משמעותה הרוחנית של המחלוקת אם מותר ליהנות מאפר המזבח והמנורה. לדעת הרמב"ם, עבודתו של יהודי צריכה להיות באופן של "בְּכָל דְּרָכֶיךָ דָעֵהוּ", ואז האפר אסור בהנאה, כי גם החיים הגשמיים הם חלק מעבודת ה' ולא מציאות לעצמם. לעומתו, הראב"ד סבור שמותר ליהנות מן האפר, שזו העבודה באופן של "כל מעשיך לשם שמיים". אחרי שיהודי אוכל ושותה ועושה את שאר צרכיו הגשמיים לשם שמיים, מותר לו לחוש גם הנאה אישית.
ולמעשה שתי הדעות האלה מקבילות לשתי הגישות של רבי שמעון בר-יוחאי ורבי ישמעאל. רבי שמעון סבור שהעם היהודי הוא 'גוי קדוש', ואם כן עליו לעסוק אך ורק בענייני קדושה, לימוד התורה וכדומה, ולא ייתכן שיעסוק בענייני רשות, כמו חרישה וזריעה וכיוצא באלה. לעומתו, רבי ישמעאל סבור שדרך ההתנהגות הראויה לרוב עם ישראל היא "הנהג בהם מנהג דרך ארץ". כלומר, יהודי צריך לעסוק בענייני הרשות, אבל עליו לעשותם באופן של "כל מעשיך לשם שמיים". ועם זה, פְּסַק הרמב"ם (שהוא פסק הלכה לכל ישראל) מלמד שאף שיש מקום שיהודי ייהנה מ'אפר' של הקדש, אחרי שעסק בצרכיו לשם שמיים, בכל-זאת 'אפר המזבח והמנורה' – אסור בהנאה. רגע שאפשר לנצלו לענייני קדושה, אסור ליהנות ממנו לענייני הרשות, אלא עליו להיות קודש לעבודת ה'. (שיחות קודש)
באדיבות צעירי אגודת חב"ד chabad.org.il
