פרשת ואתחנן
בפרשה – במדבר (יא, י): "וישמע משה את העם בוכה למשפחותיו, איש לפתח אהלו, ויחר אף ה' מאד, ובעיני משה רע". נעמוד על מעט נקודות, שאפשר ללמוד מהפסוק. חדא, דקדוק בפשוטו של מקרא, שעולה הבדל בין התגובה של ה', שהיא חרון אף, דהיינו בחוזק, לעומת משה רבינו שרק ב"עיניו" היה "רע" בלבד. ודוגמא לזה מצינו בנדה (טז:) שאמר רבי שמעון בן יוחאי, ארבעה דברים הקב"ה שונאן, ואני איני אוהבן וכו'. ומתפרש כמ"ש במדרש (ויק"ר סוף פרק כד) "והתקדשתם והייתם קדושים", יכול כמוני? ת"ל, כי קדוש אני, קדושתי למעלה מקדושתכם. [והובא בתוס' יבמות ה: ד"ה כולכם]. והיינו, שהיתה סלקא דעתך, שנוכל להגיע למדרגת ה', והשמיעונו חז"ל, שלא, אלא רק סמוך ונראה, ולא ממש. ומכאן נבין עד כמה מאוס בעיני ה' עניני הפריצות, ועד כמה צריך להיות בעיני מי שהוא חכם אמיתי – רע ומשוקץ. שהרי, חז"ל דרשו בשבת (קל.) שבכו על עסקי העריות. ונראה לבאר מדוע הבכיה היתה דווקא איש לפתח אהלו – ויובן על פי מה שקרה בשעה שראה בלעם שאין פתחי אוהלי ישראל מכוונים, אמר, ראויים שתשרה עליהם שכינה (ב"ב ס.). ולכן בסנהדרין (קו.) רצה בלעם להכשיל אותם דווקא בזה, שידע שה' שונא זימה. וגם, שממנה הדרך פתוחה לגלוש לכל שאר העבירות, משום שהיצר הרע מבלבל מוח החוטא שיחשוב "כאשר אבדתי אבדתי" – ויתייאש. וכמו כן ידע שנפשו של אדם מחמדתן (חגיגה יא: ב"ב קסה.), ונחשב אונס (תוס' שבת ד.), ואין יצר הרע שולט אלא במה שעיניו רואות (סוטה ח.). וידוע מ"ש נפש החיים (ש"א פ"ד) שבעת אשר יתור האדם לחשוב בלבבו, מחשבה אשר לא טהורה בניאוף ר"ל, הרי הוא מכניס זונה בבית קודש הקודשים העליון, בעולמות העליונים הקדושים ח"ו. ופוגם הרבה יותר ויותר ממה שנגרם התגברות כח הטומאה ע"י טיטוס, בהציעו זונה בבית קודש הקודשים במקדש מטה. עכת"ד. ומחמת כל המבואר, מחפש היצר הרע עלילות לכל מיני היתרים לעריות, בכדי לתת הרגשה טובה, המזויפת מתוכה, שמעשיו מצודקים על פי התורה. והנה הט"ז (אה"ע סי' לד סק"ב) על ברכת אשר קדשנו על העריות. שאל, מה צריך שבח על ההיתר, וא"כ נצטרך שבח על כל דבר שהוא מותר. ותירץ, שכל הברכה היא כדי להורות, שאנו אינם כמוהם, להיות מצטערים על איסור זה. אלא אדרבה, אנו מודים ומשבחים על שזכינו לקדושה זו. ולא צער לנו בזה וכו'. ע"ש. וע' ברמב"ם (פ"ו משביתת יו"ט הכ"א) שחייבין בית דין להעמיד שוטרים ברגלים, שיהיו מסבבין ומחפשין בגנות ובפרדסים, ועל הנהרות, כדי שלא יתקבצו לאכול ולשתות שם אנשים ונשים, ויבואו לידי עבירה. וכן יזהירו בדבר זה לכל העם, כדי שלא יתערבו אנשים ונשים בבתיהם לשמחה. ולא ימשכו ביין שמא יבואו לידי עבירה. עכ"ל. וכ"פ בשו"ע או"ח (סי' תקכט ס"ד). וביומא (עה.) יש אומרים שהאספסוף ביקשו דגים. והאלשיך (במדבר יא, ד) מפרש הכפל "התאוו תאוה", שרומז לשני דברים עריות ובשר, ועל העריות התביישו לדבר, ולכן ביקשו רק בשר. ויש לפרש שלא סתם נסמכה פרשת לשון הרע (במרים הנביאה) שהרי ברית הלשון והמעור – תלויות אחת בשניה (ספר יצירה פ"ו מ"ד). ובזה יש להסביר מה שמצינו באבות דרבי נתן (פ"ט אות ב) שבשעה שמרים הצטרעה, משה רבינו עג עוגה, ועמד בתוכה, ואמר, שאינו זז משם עד שתתרפא. והוא כמו שחוני המעגל (בתענית יט. כג.) ובגמ' תענית (ז:) כתוב, שבעוון לשון הרע גשמים נעצרים. ויש לומר שהתיקון כנגד, הוא להתמקד במקום שלך, וכך לא תדבר על השני. [וכמ"ש בתוספתא שבועות (פ"ג ה"ג) אין אדם מתחייב לראות אלא אם כן חטא. והרואה עושי מצוה זכה לראות. ובקידושין (ע:) כל הפסול פסול, במומו פוסל. וידוע הפירוש שהבעש"ט הסביר במשנה (נגעים פ"ב מ"ו) כל הנגעים אדם רואה חוץ, מנגעי עצמו].
נעצור לרגע להתבונן, להתעלות, ולהתרומם מעל הנגיעות האישיות, ונעשה בדק בית, האם אנו הולכים בדרך האמת שה' דורש מאיתנו, האם זה רצונו, צורת לבושנו, הלך הנהגתנו. ובכלל, כל מהלך החיים, האם יש בו איזה דבר הטעון תיקון, שיפור, ייעול? וזהו תפקידו של היהודי האמיתי – לעשות לעצמו תדיר חשבון נפש אמיתי ומדוקדק. האם איני חי בשקר? אולי יש איזה דבר שעלי לתקן? מה מטרתי בחיים? ולאן אני שואף, ומה יצא לי מהשאיפות הללו? וכיצד אוכל להתקדם יותר ברוחניות, על מנת שאהיה רצוי בעיני ה', בצורה המושלמת ביותר.
ונודע, שיש הבדל בין אמת, לאמת אמיתית. כי הנה בגמ' (שבת י.) אמרו, כל דיין שדן דין "אמת לאמתו" אפילו שעה אחת, מעלה עליו וכו'. והתוס' פירשו, שלאמתו היינו, שלא יפסוק על פי העדים, בשעה שיודע שהם טועים, ולא יצטדק בטענה, שהקולר תלוי בצוארם, אלא ידון אמת לאמתה. ע"כ. והבית יוסף בחו"מ (סי' א אות ב) מפרש, שכפל המילים, להורות, שאע"פ שידון הדיין דין אמת, אם מצטרף לזה אהבת הדיין לזכאי, או שנאתו לחייב, לא נקרא לאמתו. ע"כ. נמצא, שלפעמים אפשר לצעוד בדרך האמת, אבל כל זמן שאין מגמה ומטרה ברורה להגיע לאמת האמיתית, הרי שאין זו עבודת ה', אלא, פרי דמיונו עובד. וע' בקידושין (מט.) שרבי יהודה אומר, שהמוסיף על הפסוקים, הרי זה מחרף ומגדף, ופירשו רש"י ותוס' ר"י הזקן, שבזאת הוא מבזה את המקום, ומשנה את דבריו, שמוסיף מדעתו. ע"כ. וגדולה מזו אמרו בסוטה (כב.) שמי שפוסק הלכה ממשנה, ולא מתבונן בטעמיה, הרי הוא ממחריבי העולם. ע"כ. והמהרש"א שם (בד"ה ירא) הוסיף, שבדורות הללו אותן שמורין הלכה מתוך שלוחן ערוך, ואינם יודעים טעם הענין של כל דבר, אם לא ידקדקו מתחלה בדבר מתוך התלמוד וכו', טעויות יפלו בהוראותיהם. והרי הן בכלל מבלי עולם. "ויש לגעור בהן". עכ"ד. ואם כשפוסק ממשנה הרי הוא מחריב עולם, קל וחומר כשדעתו הנגועה בשוחד העבירה, מעורבת בהלכה, כמה חורבן כפול ומכופל נעשה מכך. ובנתיבות המשפט (חו"מ סי' ג ס"ק יג) הביא מתשובת מהרי"ו (סי' קמו) שפסקי הבעלי בתים ופסקי הלומדים הם שני הפכים וכו'. ע"ש. והרמב"ם בפי' לאבות (פ"ד מי"ז) כתב, שכת החסידים לא כילו זמנם אלא בחכמה, ובתוספת המעלות. והרויחו זמנם כולו על דרך האמת. ולא פיזרו ממנו בעניני הגשמיות, אלא זמן קצר מאד, ובדבר הצריך שאי אפשר זולתו. וכו'. וההמון כולם, יהפכו האמת, באומרם, שכת החסידים הפסידו העולם. והם, שהתעסקו בגשמיות, הרויחו העולם, והענין בהפך וכו'. והם שמים חושך לאור, ואור לחושך. ואוי למאבדים האמת. עד כאן תוכן דבריו הנפלאים. ועע"ש.
ועד כמה החתירה אחרי האמת באמת נצרכת, יש ללמוד מדברי התוס' בשבת (פז. ד"ה ואתה) וביבמות (סב.) שתמהו, על מה ולמה יצא קצפם של אהרן ומרים, על משה רבינו שפרש מאשתו, והלא ה' הסכים על ידו?! ותירצו, בדרך שאדם רוצה לילך בה מוליכין אותו. (מכות י:). וע' כתובות (קה:) כמה גרוע השוחד, אפילו כלפי גדולי החכמים (וכל שכן לטיפשים – פסחים צט.). וע' במהרש"א שבת (קמ:) על רב פפא, שדרש בטובת השכר, משום שהיה עובד איתו. [ושם אינו חסרון, שהרי בחכמים יש ענין של עושר, ע' חולין (צא:) צדיקים חביב עליהם ממונם, יותר מגופם. וידוע מ"ש במהרי"ל בסופו, על ר"ת, שהיה לפניו תל של זהובים בשעת לימודו. והנה בסנהדרין (כז:) מסופר, שרב פפא היפך בזכות אחד ששמו היה בר חמא שהרג נפש, (וגם עליו יש חובה ללמד זכות, כידוע מהמשנה במכות ז. שסנהדרין שהיתה הורגת אחד בשבעים שנה, היתה נקראת חובלנית). ובזכות זה קיבל עליו בר חמא, לשלם את כל המיסים של רב פפא, לאורך שנים. ועל זה מקשה בבית יוסף בחו"מ (סי' קסג סעיף יא) שמדוע רב פפא היה חייב בכלל לשלם, הרי הוא היה ת"ח? ותירץ, שהיה נושא ונותן כדי להתעשר, וכיון שכן, לא היתה תורתו אומנתו ולא נפטר מהמס. ועוד תירץ, שנתן ממידת חסידות וכו']. וכמובן שאצלם הכל בדקי דקות, שאין לנו השגה וכו', ולפחות נלמד ק"ו לגבינו, עד כמה עלינו להתעלות. שאם בארזי ארזים נפלה שלהבת הקפדת אהרן ומרים, מה נענה אנו אזובי הקיר. ואע"פ שלא צדקו בפועל, אבל נלמד שהיה מונח בשכלם אפשרות שכזו. ונדע, שיראת שמים אמיתית, היא, ליישם בפועל – הלכה למעשה, כל מה שלומדים. וכמובן, אין בור ירא חטא ולא עם הארץ חסיד (אבות פ"ב מ"ה). וכמו כן צריך לא להסתכל על שום דבר, רק על רצון ה', שיוצא מתוך הש"ס, הראשונים, השו"ע, ועד האחרונים. שגדול תלמוד שמביא לידי מעשה (קידושין מ:). וכל האומר אין לי אלא תורה, אפילו תורה אין לו (יבמות קט:). ורבינו חננאל בע"ז (יז:) מפרש, שכל האומר אין לי אלא תורה, הכוונה, שאינו מתעסק גם במצוות, ו"גם להוציא הדין לאמתו, וההוראה כתקנה" – גם תורה אין לו. עכ"ד. וכיו"ב יש בדרשות מהר"ח אור זרוע (סי' כד) על הפסוק במשלי (ג, א) "בני תורתי אל תשכח, ומצוותי יצור ליבך", וכי בלב מקיימים מצוות, [א"ה, כעין השאלה בתענית ב.], והלא ציצית בבגדו, ותפילין בזרועו ובראשו, ומזוזה בפתחו, וצדקה לעניים. אלא, אם אתה מדקדק בליבך, איך לעסוק במצוות, אז ינצור ליבך. עכת"ד. ולכן מובא בבית יוסף (יו"ד סי' רמב סעיף ל) בשם מהרי"ק (שורש קסט) שתלמיד נקרא רק מי שרבו מלמדו פשט ההלכה, על דרך האמת והיושר. ואלו שאין להם אחריות, ולא מבחינים בין אמת לשקר, איני רואה בו שום רבנות. עכ"ד. בברכת שבת שלום ומבורך.
ר' גבריאל מנחם יצחקי. – לוד
