פרשת חקת
להמשיך לחיות
פרשת השבוע פותחת במצוות הפרה האדומה, מצווה שהיא חוק נטול היגיון וטעם והמטהר את מי שבא במגע עם טומאת המת, כפי שהתורה פותחת במילים "זאת חוקת התורה".
מצוות התורה נחלקות לשלוש קטגוריות: "משפטים", מצוות הגיוניות שניתן היה להגיע אליהן באמצעות חישוב לוגי פשוט, איסורים כמו 'לא תרצח', 'לא תגנוב' וכדומה.
הקטגוריה השניה היא "עדות", מצוות הנעשות כזכר לאירועים שאירעו בהיסטוריה כמו חג הפסח, חג השבועות וכדומה.
הקטגוריה השלישית היא "חוקים", מצוות שלא ניתנות להבנה באמצעות הגיון אנושי. מצוות הפרה האדומה נכללת בקטגוריה של החוקים, אותן מצוות שלא ניתן להבין כלל מדוע האלוקים ביקש מאיתנו לקיימה.
וכך מגדיר זאת רש"י: "לפי שהשטן ואומות העולם מונין (מתגרים) את ישראל לומר – מה המצווה הזאת? ומה טעם יש בה? לפיכך כתוב בה חוקה. גזירה היא מלפני, ואין לך רשות להרהר אחריה!"
אפילו שלמה המלך החכם מכל אדם אמר: "על כל אלה עמדתי, ופרשה של פרה אדומה חקרתי ושאלתי ופשפשתי. "אָמַרְתִּי אֶחְכָּמָה וְהִיא רְחוֹקָה מִמֶּנִּי" (קהלת ז, כג).
בהמשך הפרשה מספרת התורה על התפרצות הזעם של משה בעקבות העם שדרש מים, משה היכה בסלע במקום לדבר אליו, הוא ואהרן אחיו נידונו למות עוד טרם הכניסה לארץ ישראל.
בין שני הנושאים ניתן למצוא נקודה תיכונה המחברת ביניהם, הפרה האדומה היא התגלמות "החיים הטובים והיפים", כמו שנאמר "וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ פָרָה אֲדֻמָּה תְּמִימָה אֲשֶׁר אֵין בָּהּ מוּם אֲשֶׁר לֹא עָלָה עָלֶיהָ עֹל" (במדבר יט, ב) האדמומיות היא כמו צבע הדם שזורם בעורקים שהוא מקור החיים והאנרגיה של האדם, הפרה האדומה יש בה גם תמימות, שלימות, ונוחות, שכן מעולם לא עלה עליה עול.
והנה היא שחיה חיי נוחות ושלווה, נשרפת באש עד כדי אפר, לרמז על הסופיות של "החיים היפים", ועל גורלו של כל מי שחי בעולם שלנו, וכמו שאמר אברהם אבינו "וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר" (בראשית יח, כז) האנוכיות סופה להיעלם.
לאחר האש והכיליון, נותן הכהן על אפר הפרה "מַיִם חַיִּים" (במדבר יט, יז) מים שנובעים ובוקעים מהאדמה ומביאים איתם רוח חיים חדשה וטהרה, כמו האדם שסופו לחזור לחיים מהעפר בתחיית המתים, לחיות שוב מחדש ולזרום כמים.
האדם הוא חיבור של החומר והרוח, אלוקים יצר את האדם "עָפָר מִן הָאֲדָמָה" אבל נָפַח באפָּיו "נִשְׁמַת חַיִּים" (בראשית ב, ז).
המכה של משה על האבן חשפה אולי רגע של טעות ושגיאה, אך כאן התורה משרטטת רעיון חשוב מאין כמוהו, גם אם אנחנו טועים, הסוף איננו טראגי.
השגיאות שעשו משה ואהרון לא מנעו מהם להמשיך ולהימנות עם גדולי המנהיגים בהיסטוריה של האומה, ולעצב את החיים היהודיים עד ימינו.
כמעט כל התרבויות האחרות טשטשו את הגבול שבין אלוקים לאדם, הם ציירו את המנהיגים ואת אנשי הרוח כבעלי שלימות ומשוללי טעות או חטא, היהדות שונה, התורה איננה מנסה לייפות את האישיות ולא להסתיר את האנושיות, אין אדם שחייו נקיים משגיאות ומחסרונות, יחד עם זאת האדם קיבל את היכולת להיות שותף של אלוקים, על גופו להיות מוצב ארצה וראשו מגיע השמיימה.
דוד המלך אומר בתהילים "תְּפִלָּה לְמֹשֶׁה אִישׁ הָאֱלֹקים" (תהילים צ, א) משה רבינו היה חיבור של שני הקצוות, וכמו שאומרים חז"ל במדרש "מחציו ולמטה איש מחציו ולמעלה האלוקים", הוא היה אנושי ויחד עם זאת לא קם נביא גדול ממנו, זהו הרעיון משנה החיים הטמון בפרשת חוקת: גם לאחר הכישלון, האכזבה, והנפילה, כשאנו מרימים עיניים לשמים המיטב שבנו ממשיך לחיות.
הרב אבישי בטשוילי רב קהילת 'כרמים' ראשון לציון
