פרשת וירא
רבותינו ז"ל תיקנו שכל אדם יאמר בכל יום את פרשת העקדה, "כדי שנזכור שחייב למסור נפשנו לה' יתברך ולהכניע את היצר , כמו שיצחק אבינו מסר את נפשו" כלומר, פרשת העקדה איננה רק סיפור דברים על מישהו שמסר נפשו בימי קדם, אלא היא מהווה תזכורת יום יומית לכל אחד מאתנו שגם אנחנו צריכים למסור את נפשנו למען ה' יתברך. נותר לנו רק לברר, מתי ואיך ביכולתנו לקיים את מסירות הנפש הזאת, שהרי אנחנו לא מצויים כעת במצב שמעמידים בפנינו את הברירה למות על קידוש ה' כמו שהיה עם רבים מעם ישראל בדורות הקודמים.
בדורינו מדובר על מסירות נפש מסוג אחר, ואתן דוגמא:
עומד לו אדם בעת התפילה, לבו בל עמו, הוא טרוד וכאוב, עייף ו'יבש'. ההרגשות הנעלות – ממנו והלאה. מוחו ולבו סוערים בסבך מחשבות ובלבולים, רק לא פירוש המילות. בכל רגע מחשבתו מתעופפת למקום אחר אבל הוא עומד ונלחם, אומר מילה ומנסה לחשוב את משמעותה – והנה כבר ברחו לו עשר מילים בלא כוונה. הוא שוב נאבק ומנסה להתרכז, הוא מתאמץ ומצליח לכוון שורה נוספת – ושוב, הוא כבר נסחף במערבולת של מחשבות אחרות.
התסכול שלו גובר, אך הוא לא מרפה. וכך הוא מסיים את התפילה, מותש מן המאמץ ומחוסר ההצלחה. התפילה נדמית לו כשסועה ומעוכה, מבחינתו היא לא נראית ראויה לעלות אפילו על שולחן בני אדם, קל וחומר שלא על שולחן מלכים. הוא מרגיש בזוי, ברצונו לשכוח מהתפילה הזאת שכמו מזכירה את חטאו.
אך באותה עת בשמים התעורר רעש גדול חרדת קודש ויראת כבוד מול אותה מסירות נפש!
מסירות נפש כזו מופלאה שעלתה כריח ניחוח לפני השם יתברך.
הרמב"ן בפרשתנו כותב “והנה כל הניסיונות שבתורה לטובת המנוסה” הקב”ה הוא המנסה את הניסיון, אבל הוא לא באמת זקוק לניסיון, שהשם הרי יודע מראש את התוצאה. לכן כל פעם שמופיע בתורה המושג ניסיון הוא אינו אלא לטובת המנוסה – לטובת מי שמנסים אותו, כי מטרת הניסיון היא למעשה לרומם ולגדל את המנוסה.
מסופר על יהודי תלמיד חכם בשם רבי רפאל, אשר התגורר ביחד עם רעייתו מרת רחל ובנו הקטן בכפר אריאנה הסמוכה לאי ג'רבא שבתוניסיה. לפרנסתו עבד כסוחר בדים, במשך היום נשא ונתן עם לקחותיו בחנות שהיתה לו, ובערב היה חוזר לביתו ולומד תורה עם בנו יחידו, אשר במהלך היום היה לומד בבית הספר המקומי. בסך הכל ר' רפאל ואשתו חיו חיי הרחבה ודבר לא היה חסר להם.
יום אחד לאחר יום עבודה חזר ר' רפאל לביתו ומצא את אשתו בוכה, הוא שאלה בבהלה "אשתי היקרה האם קרה משהו אולי את לא חשה בטוב". ענתה לו אשתו "לא בעלי היקר מצבי הבריאותי מצויין אבל אני בוכה על בננו שלא לומד תורה". נזעק ר' רפאל "וכי בננו לא לומד תורה והרי אני בעצמי יושב איתו כל ערב ולומד איתו גמרא". ענתה לו אשתו "נכון שאתה לומד איתו אבל מהלימוד הזה הוא לא יצמח להיות תלמיד חכם, גמרא אולי הוא ידע ללמוד אבל תלמיד חכם הוא לא יהיה. לדעתי אנחנו צריכים לחזור לג'רבא שהיא מקום של תורה ומלאה בישיבות ונכניס את בננו לישיבה שבה הוא יוכל ללמוד תורה כל היום".
אמר לה ר' רפאל "והרי היינו גרים בג'רבא ולא הצלחנו בפרנסה עכשיו ב"ה לא חסר לנו כלום".
ענתה לו אשתו "בעלי היקר את כל הכסף הזה לא נוכל לקחת איתנו לעולם הבא, יותר חשוב שבננו ילמד תורה כמו שצריך". חשב קצת ר' רפאל ואמר "אשתי היקרה את צודקת בהחלט, עתידו הרוחני של בננו יותר חשוב מהכל. אמנם בעבר לא היתה לי פרנסה אבל לפחות עכשיו יש לי סכום כסף לא קטן שאיתו יהיה אפשר להסתדר". מכר ר' רפאל את חנותו ואת ביתו וביחד עם אשתו ובנו הם חזרו לג'רבא. מיד בהגיעם לג'רבא הכניסו את בנם לישיבה, ובנם החזיר להם נחת בכך שהוא עשה חיל בלימודיו והצליח בלימודו.
אבל המזל לא האיר להם פנים- "והאלוקים ניסה את אברהם"- כל דבר שר' רפאל נגע בו הוא הפסיד, עד כדי כך שהוא הגיע למצב שלא היה לו לקנות פת לחם. במצב כזה לכאורה הוא היה יכול לומר "אני ניסיתי ולא הצלחתי עכשיו אפשר לעזוב ולחזור בחזרה למקום המגורים הקודם". אך הוא עמד בגבורה בניסיון הגדול, ובמקום זאת הוא השאיר את אשתו ובנו בג'רבא והוא נסע לתוניס לעבוד כפועל ואת הכסף שהרוויח שלח להם בשביל שיוכלו להתקיים. לביתו הוא היה חוזר פעם בשישה חודשים בפסח ובסוכות. כך המצב הזה נמשך תשע שנים, שבמהלכן לא היה פשוט בכלל לר' רפאל להשאיר את בנו ואשתו הצעירה לבדם מבלי שיוכל לראות אותם. מדי יום ביומו הוא היה חוזר לאכסנייתו הריקה, שבתות שלימות הוא עשה לבד הוא העביר בבדידות.
אך בזכות המסירות נפש העצומה ובזכות העמידה בניסיון הגדול הזה זכו ר' רפאל ואשתו שבנם האיר את עיני ישראל הלא הוא הגאון הקדוש רבי מצליח מאזוז זצוק"ל הי"ד שהיה מגדולי רבני ודייני תוניסיה מייסד וראש ישיבת כסא רחמים.
על גאון קדוש זה מסופר שעוד בהיותו נער צעיר לימים, היה מתכתב כבקי ורגיל עם גאוני עולם מצוקי ארץ מארצו, ואף מעבר לים. אחד מאדירי התורה אתם היה בקשרי מכתבים היה הגאון הנודע רבי עובדיה הדאיה זצ"ל ראש ישיבת 'בית אל' ומח"ס שו"ת ישכיל עבדי. הפעם הראשונה בה התכתב עמו היתה בשנת תרפ"ח, בעודו נער בגיל 16 שנים בלבד. רבי מצליח שלח את מכתבו, ובו שאלה ותשובה הלכתית מעניינת בענין: האם מותר ללמוד לכתוב כתב לועזי וחשבונות בבית הכנסת וציפה במתח לתשובתו של הגאון.
האגרת ממדינת הים הגיעה לייעדה. בידו של רבי עובדיה נחה מעטפה ועליה בולים רבים מהאי ג'רבא שתוניסיה. ראש ישיבת 'בית אל' שקע בקריאת השאלה והתשובה. ניכר היה במכתב הארוך כי שונה הוא משאר המכתבים. רבי עובדיה שהיה רגיל בקבלת מכתבים מכל תפוצות העולם, היה מופתע הפעם מתוכן המאמר שנשלח. מהלך התשובה הוכיח בקיאות עצומה במרחבי הש"ס והפוסקים והראה על ידע וגאונות מדהימה של הכותב. גם הלשון היתה בהירה וצחה בסדר מופתי. והכתב – נאה להפליא. רבי עובדיה הוסיף לעיין בהשתאות בכתב היד, ולא הפסיק להתפעל מהניתוח האומנותי של הכותב בנבכי הסוגיא, ומפירוק הבעיה לנתחיה בצורה מפליאה.
בעוברו על הדברים, ברור היה לו לרב מעל כל ספק כי לפניו אגרת מאת איש זקן מזקני ארץ, מגדולי חכמי ג'רבא, אם לא הגדול שבהם. מיד שלף את הקסת והקולמוס ומיהר לשגר תשובה ארוכה ומפורטת אל כבוד הגאון רבי מצליח מאזוז.
זמן רב ארכה לרבי עובדיה כתיבת התשובה, עד שסוף סוף סיים, מיהר להכניס למעטפה, להדביק בול ולשלוח. טרם שלשל את המעטפה ליעדה, עלה בדעתו רעיון נפלא, הן כותב המכתב מן הסתם מגדולי העיר ג'רבא הוא. תיכף שלה את המכתב והוסיף דף קטן: "אבקש מכבוד מעלתו לערוך מגבית כספית דחופה מאנשי קהילתו בתוניס, לטובת ישיבת המקובלים בית-אל השרויה במצב קשה…". את התגובה המפתיעה למכתב הקצר הזה, לא ציפה רבי עובדיה לקבל אך כשראה את הכתוב נדהם מאוד מתוכנו: "לא אוכל לערוך מגבית, כי נער אנכי, עודני בחור ויושב בישיבה, ואין דרכי לצאת ולבוא בין בני אדם…"
לבן צדיק וקדוש שכזה זוכים רק אחרי מסירות נפש גדולה ועמידה כנגד כל הניסיונות. לכן עלינו ללמוד מאבות אבותינו ובראשם אברהם אבינו מסירות נפש מהי, וכשנלך בדרכיהם השם יתברך יתן לנו גם את הכוחות לעמוד מול הניסיונות.
יהי רצון שנזכה לגאולה האמיתית והשלימה בבניין בית המקדש ובביאת משיח צדקינו בקרוב ממש
התמ' סימון יוסף ג'נאשוילי
לעילוי נשמת שרה בת מיכאל הנולדת מן ציפורה אשת סימון
