פרשת ויגש
פרשת ויגש נפתחת בעימות בין יהודה ליוסף. יהודה מתייצב מול יוסף ומשמיע באוזניו דברים קשים, כפי שרש"י מפרש על הפסוק "וְאַל יִחַר אַפְּךָ" – "מכאן אתה למד שדיבר אליו קשות". אך יחסי הכוחות בין הצדדים היו ברורים: יוסף הוא המשנה למלך, ויהודה בעמדת נחיתות ממנו. תורת החסידות מסבירה שעניינו של יהודה משתקף בשמו: הודאה, התבטלות והכנעה. לעומתו, יוסף היה בשיא תוקפו – הוא ניהל את כלכלת מצרים וקבע גורלות בממלכה, מכוח הסמכויות שקיבל מפרעה: "וּבִלְעָדֶיךָ לֹא יָרִים אִישׁ אֶת יָדוֹ וְאֶת רַגְלוֹ בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם". ואכן זו משמעות שמו – יוסף במובן של תוספת, שגשוג ועלייה.
אבל בהפטרת הפרשה התמונה מתהפכת. בתחילה יש איזון בין יוסף ליהודה, ושני השבטים שווי מעמד: "הִנֵּה אֲנִי לֹקֵחַ אֶת עֵץ יוֹסֵף אֲשֶׁר בְּיַד אֶפְרַיִם וְשִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל חֲבֵרָו, וְנָתַתִּי אוֹתָם עָלָיו אֶת עֵץ יְהוּדָה, וַעֲשִׂיתִם לְעֵץ אֶחָד, וְהָיוּ אֶחָד בְּיָדִי" (יחזקאל לז, יט). בסוף ההפטרה הושלם המהפך: "וְדָוִד עַבְדִּי נָשִׂיא לָהֶם לְעוֹלָם". שושלת בית דוד היא שתחזיק במלוכה לנצח. מפני שהמדריגה העליונה בעבודה הרוחנית של האדם היא 'יהודה' – ההודאה וההתבטלות.
מנהג קריאת ההפטרה נתקן (לדעת אבודרהם, סדר שחרית של שבת ופירושה, מז) כתחליף לקריאה בתורה, שנאסרה בידי הגויים. לפי זה ההפטרה מייצגת לכאורה תקופה חשוכה בעבור עם ישראל, שבה לגויים יש שליטה על היהודי, ובכוחם למנוע ממנו ללמוד תורה. מכאן יכולה לבוא מחשבה שאומות העולם הן גורם מפריע, שמנסה למנוע מהיהודי לעבוד את הקב"ה. מחשבה כזאת בטעות יסודה. המשנה (סוף קידושין) אומרת שכל העולם כולו "לא נברא אלא לשמשני", ובכלל זה כל בני-האדם. כל דבר שקיים בעולם נועד לשמש את היהודי ולסייע לו בעבודתו את קונו. גם אומות העולם נועדו לקדם את עבודת ה' של היהודי.
אל ליהודי להיבהל ממיליארדי הגויים הקיימים בעולם, והנראים רבים וחזקים לעומתו. בעיני הקב"ה אין כל יתרון למיליארד בני-אדם מיהודי אחד. להפך, הגויים הם חלק מהבריאה המתחדשת בכל רגע בדיבורו של הקב"ה, ואילו קיומם של בני ישראל קדם לכל הבריאה, ואפילו לתורה. יהודי צריך לדעת שלא יכולה להיות לגוי שליטה אמיתית על בני ישראל. הוא יכול לרדוף אותם ולהפריע להם למשך זמן, אך לא יוכל להכניע אותם. לכן דווקא בהפטרה אנו קוראים על מלכות בית דוד ועל ביאת המשיח שיהיה מזרע בית דוד, להורות שהגלות אינה אלא ירידה לצורך עלייה, ועניינה להעלות את האדם לעבודה שלמה יותר בבוא הגאולה בקרוב ממש. (תורת מנחם)
באדיבות צעירי אגודת חב"ד chabad.org.il
