פרשת בהעלותך
תכלית המצוות
מדוע ציווה אותנו הקב"ה לקיים את מצוותיו? בתשובה לשאלה הזו טמון אחד מהיסודות החשובים, העיקריים והחיוניים ביותר ביהדות. עבודת ה' בלימוד התורה וקיום המצוות ללא הידיעה המהותית של תכלית העבודה, היא עבודה חסרה. כשמבינים מהו רצונו וחפצו של הקב"ה בקיום המצוות שהוא ציווה אותנו, יכולים באמת למלא את רצונו בשלמות.
חכמים מגלים לנו בפרשת השבוע, את הרצון והכוונה של הקב"ה בנתינת התורה לעם ישראל. התשובה נמצאת בציווי להדלקת המנורה בבית המקדש. המצווה נמסרה כבר בספר שמות פרשת תצוה, 'להעלות נר תמיד'. הכוהנים היו צריכים לדאוג לכך שתמיד תדלק המנורה בבית המקדש, 'יערך אתו אהרן ובניו'.
בפרשה שלנו כתוב: "דבר אל אהרן ואמרת אליו בהעלתך את הנרת אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות" (ח' ב'). ישנם שני פירושים לסיבה שהתורה ציינה דווקא את המילה 'בהעלתך', לשון עליה, ולא בהדליקך, שרש"י כותב אותם: "על שם שהלהב עולה כתיב בהדלקתן לשון עליה, שצריך להדליק עד שתהא השלהבת עולה מאליה. ועוד דרשו רבותינו מכאן, שמעלה היתה לפני המנורה שעליה הכהן עומד ומטיב".
במדרש תנחומא סימן ב', יש פירוש מדהים למילים הללו. "בהעלתך את הנרת – זה שאמר הכתוב, ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר (ישעיה מב' כא'). אמר לו הקב"ה למשה, לא בשביל שאני צריך לנרות של בשר ודם הזהרתיך על הנרות, אלא כדי לזכותם… לכך נאמר בהעלתך את הנרת".
הקב"ה אינו זקוק לנרות ולא לשום דבר אחר מאיתנו. אם הוא ציוה אותנו לקיים מצווה מסוימת, יש לכך סיבה ותכלית. הוא רצה לזכות אותנו במצווה. לא רק במצוות הדלקת המנורה הדבר נכון, אלא בכל המצוות כולן. האדם שמקיים את המצווה בעצמו זוכה לעליה. הוא מתעלה מכל מצווה ומצווה שהוא מקיים. זוהי הגישה הראויה לקיום המצוות. עלינו לראות בהן כמתנות מאת הקב"ה, כזכות שהוא העניק לנו, שהנהנים הראשונים והבלעדיים מקיום אותן מצוות, הם אנחנו.
אנחנו לא עושים לקב"ה טובה שאנו מקיימים מצוות, אלא אנו עושים לעצמנו ולנפשנו טובה, בעולם הזה ובעולם הבא, על ידי כל מצווה ומצווה שאנו זוכים לקיים. בכל אחת מהמצוות ישנה תועלת שיוצאת ממנה שהאדם נהנה בה. הרצון והחפץ של הקב"ה זה לזכות אותנו במצוות. אנחנו אלו שזקוקים למצווה וצריכים אותה כדי להתעלות ולהזדכך. בקיום המצוות האדם מתעצם ומשתלם וכך הוא זוכה בשני עולמות, גם העולם הזה וגם העולם הבא.
ר' אהרון הלוי מברצלונה בספרו 'החינוך', מצווה צה', מסכם את זה בצורה נפלאה: "דע בני, כי כל אשר יגיע אל השם בעשות בני אדם כל מצוותיו, איננו רק שחפץ השם להיטיב לנו, ובהיות האדם מוכשר ומוכן בעשית אותן מצוות לקבל הטובה, אז יטיב אליו השם. ועל כן הודיעם דרך טוב להיותם טובים, והיא דרך התורה, כי בה יהיה האדם טוב. נמצא שכל המקיים מצותיו השלים חפצו באשר הוא ראוי אז לקבל טובתו".
ספר החינוך מתאר כאן תהליך ומסביר את עומק רצונו של הקב"ה בקיום התורה והמצוות. הקב"ה רוצה להיטיב לנו. כדי שנזכה בהטבה עלינו להיות ראויים לה וטובים בעצמנו. כדי להיות טובים קיבלנו את המצוות שעושות אותנו טובים. ואז הקב"ה מטיב לנו כרצונו מלכתחילה.
אם רצונו להיטיב לנו, אז למה הוא לא מטיב לנו מההתחלה ללא תנאים? כיוון שהוא רצה שנזכה בהטבה הזו בזכות ולא בחסד, שאנחנו בעצמנו וביוזמתנו נהפוך להיות טובים ודומים לו ככל שניתן. מכאן יוצא שיש לנו רווח כפול בקיום המצוות. הראשון הוא שאנו הופכים להיות טובים והשני הוא שבכך אנו מקיימים את רצון ה' שרצה שנהיה טובים ועל כך הוא יטיב לנו. לכן הוא נקרא 'הטוב והמטיב'. שתקשיב לו יהיה לך טוב, ועל זה הוא עוד יטיב לך. 'חכו ממתקים וכלו מחמדים, זה דודי וזה רעי'.
הרב מאיר גור הי"ו מלוד
