פרשת כי תצא
מלך מורם מעם:
על הסיפור הבא אחראי איש חינוך ותיק וכך סיפר, היה זה באחת מן השנים בהן הוא שימש מורה דרך באחד ממוסדות הלימוד הנחשבות בארץ ישראל, תפקידו היה ללוות את בחורי החמד אל פסגת ההצלחה הן במישור ההשכלתי הלימודי והן במישור האישיותי והמוסרי, ובתקופה זו הוא ליווה עשרות רבות כאלו.
עם זאת סביר להניח שבמהלך תפקידו הוא נתקל לא מעט בקשיים אי אלו ואחרים אשר היו מנת חלקם של אותם בחורי חמד, שבהם נדרש לחקור לבחון ולבדוק טיבם וסיבתם ולנסות להעניק עצות ופתרונות על מנת להשיבם אל המסלול הראוי.
לדבריו, האתגרים המהמורות והקשיים היו רבים מספור ולא אחת כמעט והרים ידיים, אולם התפילות ליושב במרומים יחד עם ההבנה שבנשמות עסקינן נסכו בו מחדש את הכוחות לא להרפות משליחות זו.
בחור אחד בין אותם בחורים רבים ידוע היה כמוכשר ובעל יכולת חשיבה יוצאת מן הכלל, גם מידות טובות היו בו ושילוב שני הדברים ניבאו לו עתיד מזהיר.
ברם, חיסרון אחד היה מנת חלקו, כאשר היה מארגן עצמו לתפילה לימוד או יציאה לא בא בחשבון אם היה קמט כלשהו בחולצה במכנס או בז'קט, ואם היה כזה היה משקיע מזמנו ודואג ליישר הקימוט לבל יהיה, וכן בשיער ראשו דואג היה שכל שערה במקומה תהיה וסירק עצמו שוב ושוב לשם כך.
התוצאה היא שהוא בזבז זמן יקר ערך על הטיפול בבגדיו ושיער ראשו, ועובדה זו הטרידה רבות את איש החינוך, הוא ניסה לברר סיבת העניין אולם לא הבין מה מקורה, הוא אף שוחח לא אחת עם הבחור היקר אך לפריצת דרך לא הגיע.
המסקנה אליה הגיע אחת היא, תלמיד חכם וגדול בישראל הוא לא יהיה, משום שאם משקיע הוא זמן רב ומחשבה רבה בעניין לבוש וסירוק מוקפדים בוודאי שזה בא על חשבון המסירות לתורה.
המזל הוא שאיש חינוך זה קשור ומיודד היה עם אחד ממקובלי דורנו הנסתרים אשר נסתלק מעמנו בעת האחרונה, ובהזדמנות כלשהי שפגש בו שטח בפניו את שאלתו בעניין הבחור וביקש ממנו שיורהו כיצד להתייחס אליו, לפי שמחד מוכשר ולמדן הוא אולם מאידך עניין ההקפדה בלבוש ובשיער רב היה וזמן לא מועט נדרש לשם כך.
כאשר שמע זאת הרב ביקש מידידו איש החינוך שבהזדמנות הבאה בה הוא מבקש לפוגשו שוב שיתלווה אליו הבחור המוכשר, ואכן לקראת הפעם הבאה קרא איש החינוך לבחור ושיתף אותו על כך שמפעם לפעם הוא נוסע לפגוש ברב הצדיק על מנת לבקש עצה וברכה, הנהן הבחור בראשו בהסכמה והם נסעו יחדיו אל ביתו של הרב.
כשהגיעו קיבלם הרב במאור פנים, ראשית שוחח עם ידידו איש החינוך ולאחר מכן הוא פנה אל התלמיד ושוחח עמו בחביבות דקות ארוכות.
לאחר השיחה קרא הרב לידידו איש החינוך ואמר לו בחשיבות, דע לך כי לבחור זה יש נשמה של מלך, ולכן כל פעולותיו בעניין מראהו החיצוני אינן נובעות מרצון למציאת חן בעיניי אחרים אלא מקורן בשורש נשמתו שהיא מבקשת להיראות כמלך שייצוגו ומראהו החיצוני חשובים ביותר כיאה לתפקידו, ובכל לשון של בקשה ביקש הרב מידידו לבל יעיר לו כלל בעניין זה לפי שנשמתו היא המבקשת.
איש החינוך עשה כמצוות רבו ולא העיר לו כלל, ואכן ברבות השנים הפך הבחור ללמדן ותלמיד חכם בקנה מידה עצום לשמחת הוריו ורבו.
פרשתינו מסיימת בעניין מחיית עמלק כנכתב בפסוק האחרון "תמחה את זכר עמלק מתחת השמים לא תשכח".
ובהפטרת פרשת זכור (ספר שמואל א' פרק ט"ו) כתוב "ויבא שמואל אל שאול ויאמר לו שאול ברוך אתה לה' הקימתי את דבר ה'", "ויאמר שמואל ומה קול הצאן הזה באזני וקול הבקר אשר אנכי שמע", "ויאמר שאול מעמלקי הביאום אשר חמל העם על מיטב הצאן והבקר למען זבח לה' אלהיך ואת היותר החרמנו".
דברי שאול אל שמואל תמוהים ביותר, הכיצד סבר שאול שקיים את מצוות ה' במלואה, הלא שמואל בפירוש דרש הימנו שיכה את עמלק "מאיש עד אשה מעלל ועד יונק משור ועד שה מגמל ועד חמור" (כנאמר בשמואל שם), ושאול הרי אישר לעם להשאיר את הצאן והבקר בחיים?
יש להקדים שישנה מחלוקת ראשונים בעניין מצוות מחיית עמלק, דעת הרמב"ם (ספר המצוות סוף מצוות עשה) הינה שמצווה זו חובת ציבור היא, ואילו דעת החינוך (מצווה תר"ד) הינה שהיא מוטלת גם על כל יחיד בישראל.
פירוש הדברים הוא שהרמב"ם סבר שחיוב המחייה על הציבור הוא ולא על היחיד בישראל, כלומר שהיא מצוות הכלל, לעומתו סבר החינוך שהיא מצוות כל יחיד ויחיד בישראל.
ולפיכך יש ליישב את השאלה לפי שיטת הרמב"ם, שוודאי לא עלתה על דעת שאול שלא לקיים את דברי ה' במלואם, אלא שהיות והעם לא ביקשו להרוג ולמחות את בהמות עמלק סבר שאול שכיוון שחובת המחייה הינה על הציבור בלבד אולם היחיד כפרט אינו מחויב, ואף שלא השלימו העם את המלאכה אין חיוב מחיית הצאן והבקר מוטלת על שאול לפי שיחיד הוא ואין החיוב מוטל על היחיד.
ברם, שמואל לא קיבל את טענתו באומרו לו "הלוא אם קטן אתה בעיניך ראש שבטי ישראל אתה וימשחך ה' למלך על ישראל", כלומר אף "אם קטן אתה בעיניך" שסבור אתה שדין יחיד יש לך כאחד מישראל ולכן מבקש אתה להיפטר מדין חובת המחייה לא כן היא, שאתה מלך על הכלל כולו ולפיכך אינך כיחיד נחשב אלא ככלל ומחויב הינך במחיית בהמות עמלק, ובכך שהשארתם בחיים לא קיימת את מצוות ה', ויתירה מזו שאול המלך פגם בעניין מעלת המלך בכך שהחשיב עצמו כאחד מישראל.
וזהו שאמר שמואל לשאול שמאס ה' מהיות שאול מלך, וכל זאת כתוצאה מכך ששאול החשיב עצמו כאחד מישראל.
כי אף שהמלך יחיד הוא אין הדבר כן, אלא הוא מלך על הכלל כולו ודין כלל יש בו, שהמלך מורם מן העם.
שבת שלום.
הרב יצחק אדרת הי"ו מבני ברק
