פרשת "קרח"
"ויקח קרח בן יצהר בן קהת בן לוי" [טז-א]
"איזהו חכם? המכיר את מקומו"
ומה ראה קורח לחלוק עם משה? נתקנא על נשיאותו של אליצפן בן עוזיאל שמינהו משה נשיא על בני קהת על פי הדיבור. [רש"י]
קורח ראה עצמו מקופח, הנה אליצפן בן עוזיאל מונה לנשיא על בני קהת למרות שהוא היה קטן מכולם, קורח טען שהוא היה שני לעמרם ולו מגיע הגדולה, ועל כן ניסה לבטל את כל דברי משה.
הרמב"ן כותב: קורח לא חלק על משה עד עתה, לפי שידע שבני ישראל לא ישמעו לאדם שיחלוק על משה, ויהיה זה האדם הגדול ביותר אשר יהיה. אך, עכשיו נפלה לידו הזדמנות טובה. משה נמצא במצב לא הכי טוב מבחינת העם, זה עתה חטאו המרגלים ומשה לא הצליח לבטל את הגזירה והנשיאים מתו במגיפה וגם נגזר על העם שימותו במדבר, והנה העם רואים את משה אחראי לכל הקורה איתם ובטוחים שהתקלה יצאה מתחת ידו.
כך הסביר הרב אברהם יפהן זצ"ל בספרו "המוסר והדעת".
קורח ראה עתה שעיני העם אינן נשואות למשה ויש להם כעס מסוים עליו, אם כן זו הזדמנות לחלוק על משה.
ועדיין לכאורה, תמוה מעשהו של קורח, הרי חולק הוא גם על השכינה, שהרי כל מעשיו של משה הוא על פי הדיבור, ומעבר לכך, נאמר: "ויאמינו בה' ובמשה עבדו" [שמות יד'], אם כן איך חשב, קורח לעצמו ללכת ולחלוק על שלוחו של הקב"ה? וכי יעלה על הדעת שמאן דהו יכול לשנות את דעתו של הקב"ה?! אך דווקא מעלותיו הגדולות של קורח הן שגרמו לו ליפול מאיגרא רמא לבירא עמיקתא, וזאת בשל הקנאה ורדיפת הכבוד שהוליכוהו שולל. ולמרות מדיניותיו המבריקה ומעלותיו הטובות, כל כולו היה אכול קינאה באופן שהוא היווה סכנה גדולה לציבור, שהיו מסונוורים מגדולתו ומעלותיו ונתנו בו את אמונם, וכל זאת משום שלא הכיר את מקומו האמיתי.
וכדברי המשנה באבות [ו-ו] המונה מח' דברים שהתורה נקנית בהם ואחד מהם הוא "המכיר את מקומו", היעדרה של מידה זו גורמת לאדם רעות רבות. ומנגד אנו יכולים לראות אצל דוד המלך שקיומה של מידה זו המכיר את מקומו סייעה בעדו, עד שקטנותו היא גדלותו כאשר אמר: "ואנוכי תולעת ולא איש" [תהילים כב-ז] או "תפילה לעני כי יעטוף" [תהילים קב-א] זאת היתה גדולתו של דוד המלך שהיה יכול לראות את עצמו כעני וכתולעת, לבטל את עצמו לגמרי, ובשעת הצורך היה מגביה עצמו למלוא שיעור קומתו בתור מלך.
השכיל דוד לדעת להקטין עצמו לפני מי שגדול ממנו ואיך להתחטא לפני הקב"ה כבן המתחטא לפני אביו ובעת הצורך לתבוע את צרכיו ולצאת בגבורה כמלך בראש כל צבאות ישראל.
תהליך זה יכול לקרות רק לאדם השולט על עצמו בשלמות, ואינו רואה במעלותיו צד להתגאות בהן. אלא, כסיוע עבורו להגיע למקום חפצו ולהכיר את מקומו.
כתוב בספר: "דרך חיים" על חשיבות הכרת האדם את מקומו, שיודע הוא ערך מעלתו וחסרונו. אבל, אם מחשיב עצמו יותר ממה שהוא, והוא טועה בעצמו, אזי אין התורה ראויה להיות במקום טעות, כי תורת אמת היא , ולכן צריך שיהיה מכיר את מקומו ולא יטעה עצמו.
בספר "משל האבות" מובא מעשה :
צום גדליה בישיבת חברון בירושלים, עם דמדומי ערב כשעה קלה לפני השקיעה, ניגש רבי ראובן טרופ לפני התיבה ופתח בתפילה. יום זה הוא יום הזיכרון של אביו הגדול ר' נפתלי, התפילה התארכה הפעם יותר מהרגיל וכשסיימו הכהנים את נשיאת כפיהם, כבר שקעה החמה. אחד התלמידים ניגש על דעת עצמו לשליח ציבור ומודיע לו קצרות: "השמש שקעה כבר, ועליך לדלג הפעם על התחנון, ולומר קדיש תתקבל". רבי ראובן נענה לתלמיד ואמר קדיש, מנהלה הרוחני של הישיבה, האחראי על סדרי הלימוד והתפילה, רבי לייב חסמן, ניגש לשליח ציבור ומברר אצלו מדוע הוא פסח על התחנון. השליח ציבור הצביע לעבר אותו תלמיד, מיד מתקרב רבי לייב חסמן לעבר רעיו ראשי הישיבה היושבים "במזרח" ובראשם רבי משה מרדכי עפשטיין, ומכריז בקול רועם: "רבותי רדו מן המזרח, כבר ישנם רבנים פוסקים מבלעדיכם".
לאחר התפילה ניגש לארון הספרים ומוציא "משנה ברורה" ומצביע לפני אותו תלמיד על הנפסק שם [בסימן קלא-יז] כי בבין השמשות נוהגים ליפול אפיים. הוא נזף קשות באותו תלמיד על יהירותו לפסוק על דעת עצמו בשעה שגדולי הדור עומדים מולו.
התלמיד שהיה ממצויני הישיבה בתורה וביראה קיבל את התוכחה ורצה לגזור על עצמו נידוי מדין נזיפת הרב לתלמיד. אבל, רבי לייב הוכיח לו שגם בזה הוא טועה, ועוד ימים רבים גילגל עִמוׁעל יהירותו לעמוד ולהכריע על דעת עצמו.
ומעיד אותו תלמיד כי רבי לייב בטיפולו עִמוׁהצליח לעקור מעִמוׁחלק ניכר מהפרא אדם שבו.
זו היתה טעותו של קורח, שחיפש לעמוד במקום גדולים, במקום שאין שייך לו, על אף שלא קיבל את הנשיאות וכנראה שאינו ראוי לכך, שכן משה רבינו אינו ממנה נשיאים באופן אקראי ללא מחשבה, משה יודע שהנשיא הראוי להיבחר הוא אליצפן בן עוזיאל, וקורח עם כל גדולתו הפסיד את חייו ואת חיי הסנהדראות וברצותו לקבל את מה שזכה בו אדם אחר.
כל זה בא ללמדנו שצריך האדם לדעת מקומו ולקבל בתמימות כל מה שנגזר עליו, כמו שנאמר: "הולך בתום ילך בטח" [משלי י'] ואף אם יש לאדם מחשבה שהגדולה ראויה לו ולא לאדם אחר, ידע שאין אדם נוגע במוכן לחבירו אפילו כמלוא הנימה, מה שמגיע לך הקב"ה יתן לך, ואם לא זכית בכך תדע כי מן השמים גזרו כך, ואל ילך שולל אחר מחשבתו ועצת יצרו שהוא ראוי לגדולה ולו מגיע הכבוד.
ואם דברים אלו אדם ישים על לבו, אז הוא יסיר ממנו דאגות רבות, כי לצערנו רבים הם הרודפים אחר הכבוד והמותרות, ועיניהם חפצה להגיע ולהשיג כפי שהשיגו חבריהם, ובגלל זאת גורמים רעה גדולה לעצמם בכך שמאבדים זמנם להשיג ממון, רומסים חבריהם כיוון שחפצים להגיע לשררה ואינם שוקטים על שמריהם עד שישיגו תאוותם. וכדאי ללמוד מקורח שכבר התנסה בכך.
הרב יוחנן מיכאלי הי"ו מלוד
