פרשת 'נשא'
להיות (גם) 'יהודי בלב'
באים אנו מחג השבועות, בו קיבלנו את התורה מחדש, ונדמה שיש לחדד מוסר השכל גדול וחשוב מאד מחג קדוש זה. כאשר עמדו עם ישראל למרגלות הר סיני – 'כאיש אחד בלב אחד', וביקש הקדוש ברוך הוא ליתן להם את התורה, הכריזו כולם ואמרו "כל אשר דיבר ה' נעשה ונשמע". חז"ל אף מציינים זאת כשבח לעם ישראל, על שהקדימו נעשה לנשמע, שבכך הם ביטאו כי הם מקבלים עליהם עול מלכותו של ה', ומוכנים לקיים מצוותיו בקבלת עול מוחלטת. חז"ל גם מספרים כי בזכות זה ירדו מלאכי השרת וקשרו להם שני כתרים, אחד כנגד 'נעשה' והשני כנגד 'נשמע'.
אבל לכאורה יש לשאול, מהי המעלה בכך שעם ישראל הכריזו "נשמע" בנוסף ל"נעשה". כלומר, לכאורה המצב הנעלה ביותר של קבלת עול הוא אם עם ישראל לא היה דורש כלל להבין את מצוות התורה, והיה מוציא מפיו אך ורק את המילה "נעשה". אבל באמירת "נעשה ונשמע" אמנם יש כאן הקדמה של הנעשה לנשמע, אבל עדיין יש בקשה גם "לשמוע" – כלומר להבין ולהפנים את המסרים של המצווה גם בשכל האנושי, ולא לקיים אותה אך ורק מפאת הצוו האלוקי. ואף יתירה מכך, לא זו בלבד שלכאורה אין זו מעלה – אלא גם חיסרון יש כאן. שכן באופן זה האדם אינו עובד את ה' בקבלת עול מוחלטת, ללא כל צורך בהבנה, אלא יש כאן דרישה מפורשת גם להבין את מצוות התורה, ויש בכך, לכאורה, משום פגיעה בקבלת העול הפשוטה והתמימה שאינה דורשת הזדהות שכלית ורגשית עם מעשה המצווה.
לאמתו של דבר, גם בדברי המדרש המספר כי מלאכי השרת קשרו לעם ישראל שני כתרים – האחד כנגד נעשה, והשני כנגד נשמע – מודגש כי קיימת מעלה גם ב'נשמע' מעבר ל'נעשה'. שכן לא נאמר במדרש שעם ישראל קיבלו שני כתרים על כך שהקדימו נעשה לנשמע, אלא נאמר שם: "אחת כנגד נעשה, ואחת כנגד נשמע". נמצא אפוא שהם קיבלו כתר נוסף רק כנגד מה שהוסיפו לומר 'נשמע', כפי שקיבלו כתר כנגד מה שאמרו 'נעשה'. ואם כן, יש להבין, מהי המעלה בדרישה 'ונשמע' עד שהיא מצדיקה הענקת כתר לדורש אותה?!
ביאור הדברים, לעיתים ונמצא יהודים המקיימים את מצוות ה' בדרך 'מצוות אנשים מלומדה'. הם אמנם מקיימים את המצווה עם כל פרטיה ודקדוקיה, אך בשעת מעשה המצווה אין להם הזדהות רגשית או מנטלית מיוחדת עם מעשה המצווה, אלא מקיימים הם זאת בביטול מוחלט. יכול אדם לקבל עליו עול תורה ומצוות ולקיים בפועל את כל ציוויי ה', אבל עולמו הפנימי נשאר מחוץ לעבודת ה'. במעשה בפועל הוא אמנם מקיים את כל התורה כולה, אבל שכלו ורגשותיו אינם מזדהים עם המצוות שהוא מקיים, ובכך נפגמת גם התקשרותו לה'.
כאשר התורה מציינת כי המלאכים קשרו לעם ישראל כתר נוסף כאשר הוסיפו והכריזו "ונשמע", היא רוצה ללמד בכך, כי התקשרות מלאה ומוחלטת לה' צריכה לבוא לידי ביטוי בכל הרובדים של הנפש, הן בכח המעשה, והן ברגש ותחושת הלב. אדם המקיים את המצוות בצורת פעולה טכנית שצריך לבצע על מנת לצאת ידי חובה [ולהפטר ממנה ח"ו], מראה בכך, כי גם בשעת קיום המצווה מוחו וליבו לא היו שותפים פעילים בקיומה. מוחו וליבו עמדו מן הצד, ורק כח המעשה שבידיו היה מונח בתוך הפעולה של המצווה. אופן קיום כזה של מצווה, הגם שאדם יוצא בה ידי חובה על פי השולחן ערוך, אך זו אינה מדרגה של עבודת ה' שלמה. יהודי צריך לעבוד את ה' בכל כוחותיו. עליו להבין בשכלו ולהרגיש בליבו את הטוב והיוקר והנחיצות של התורה והמצוות. ויתרה מזו: עליו להחדיר הכרה זו גם לנפשו הבהמית ולגופו הגשמי, עד שגם יצר-הרע שבו יגיע לאהבת ה' – "בכל לבבך, בשני יצריך".
יחד עם זאת, היסוד והבסיס לעבודת ה' היא קבלת העול והביטול לרצון ה'. רק על בסיס זה ניתן להתקדם מדרגה נוספת ולעבוד את ה' גם מתוך ידיעה והכרה במצוות התורה, ולא רק כמצוות אנשים מלומדה. על כן קשרו מלאכי השרת כתר נוסף לעם ישראל גם כנגד ה'נשמע', שכן זוהי מדרגה נוספת בעבודת ה', לאחר הקדמת ה'נעשה', שעל ידי כך מגיעה ההכרה בה' לא רק לכוחות העשייה של האדם, אלא גם לעולמו הפנימי, לשכלו ורגשותיו.
לעיתים נשמעת אמירה מיהודים מסורתיים "אני יהודי בלב"!, כך מפטירים הם כל אימת שנדרשים לאדיקות יתר בשמירת התורה והמצוות. לדבריהם מספיק להיות 'יהודי בלב' ואין צורך להפגין את היהדות כלפי חוץ. כמובן שזו טענה אווילית, שכן כל היהדות מבוססת בראש ובראשונה על "נעשה" – הדגש הוא על העשיה ולא על רגש הלב. יתירה מכך, העשיה מגלה ומלמדת מה שיש בלב פנימה. אם היהדות אינה מתבטאת בכח המעשה של האדם, זה אומר כי גם בלב פנימה האמונה בצדקת דרכה אינה מושלמת והאמירה 'אני יהודי בלב' נאמרת מן השפה ולחוץ בלבד.
יחד עם זאת, עלינו לזכור, כי לעיתים אנו חוטאים בכיוון השני. לעיתים ישנם יהודים המקדשים רק את חיי המעשה בלבד. לשיטתם היהדות היא רק 'אוסף' של פעולות טכניות שעלינו לקיים, בצורה טכנית ויבשה (עם כל ההקפדות של ההלכה כמובן) ואין כל מחויבות לשתף בעשיה זו גם את השכל והרגש של האדם. גם זו טעות חמורה! שכן היסוד השני ביהדות (לאחר ה"נעשה") הוא ה"נשמע". יהדות המבוססת רק על עשייה טכנית מבלי שעולם השכל והרגש האנושי יזדהה ויהא שותף בעשיה זו, היא יהדות נטולת חיות פנימית, וסכנת השיגרה שעלול האדם ליפול בה קרובה מאד להולכים בדרך זו. זאת יש לזכור ולא לשכוח, צריך לשלב בין שתי הגישות, מצד אחד קודם כל "נעשה", קבלת עול פשוטה והחלטית שאנו מסורים ונתונים לעשיית רצונו של הקב"ה. אבל יחד עם זאת, בשלב השני, אנו מבקשים להכניס את קדושת התורה והמצוות גם לעולם השכל והרגש ולא רק לעולם המעשה. צריך להיות יהודי (גם) בלב!
הרב ברוך ציקואשוילי הי"ו כפר חב"ד
