פרשת תצווה
הפרשה פותחת בפסוק "ואתה תצווה את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור להעלות נר תמיד" (כ-כא)
בפרשתינו לא הוזכר שמו של משה, אומר בעל הטורים: לא הוזכר משה בזה הסדר משא"כ בכל החומש על שאמר "מחני נא מספרך אשר כתבת" (כי תשא-לב-לב) וקללת חכם אפילו על תנאי מתקיימת.
כשעם ישראל חטאו בחטא העגל אמר הקב"ה למשה "ועתה הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם ואעשה אותך לגוי גדול" (כי תשא- ו-לב) אמר משה "למה השם יחרה אפך בעמך ועתה אם תשא חטאתם ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת" (כי תשא לב-לב) והקב"ה קיבל ומחל לעם ישראל "וינחם השם על הרעה אשר דיבר לעשות לעמו" (כי תשא לב-יד) ולמרות המחילה שמחל הקב"ה לישראל אבל את 'המחני נא מספרך' השאיר על כנו, ושמו של משה לא הוזכר בפרשת תצווה.
שואל הגר"א מדוע שמו של משה לא הוזכר דווקא בפרשת תצווה? הרי אפשר היה למחוק את שמו בשאר פרשיות התורה! ומתרץ הגר"א שפרשת תצוה תמיד מופיעה בסמוך לתאריך ז' באדר, תאריך פטירתו של משה ובכך רמז הקב"ה על זמן הסתלקותו של משה רבינו.
פירוש נוסף שאמר משה 'מחני נא מספרך' מהו מספרך? מספר – כ! שהוא ספר עשרים מתחילת החומש, שהפרשה העשרים היא פרשת תצוה, לכן לא הוזכר שמו של משה בפרשת תצווה.
מוסיף הש"ך מהו שכתוב ואתה תצוה? מה ההדגשה על ואתה? שאמר הקב"ה למשה שילמד את עם ישראל על חומרת הדיבור שמוציא האדם מפיו, כפי שמצינו אצל יעקב כשרדף לבן אחריו וטען 'מדוע גנבת את אלוהי' (ויצא לא-לא) אמר לו יעקב 'עם אשר תמצא את אלוהיך לא יחיה' (שם לא-ל) ולא ידע יעקב שרחל גנבתם וכשאמר יעקב 'לא יחיה' אומר רש"י ומאותה קללה מתה רחל בדרך' (שם לב-לב).
הגמרא במסכת (כתובות סב:) מספרת על רבי יהודה ברבי חיא שהיה חתנו של רבי ינאי, שעל דעת אישתו היה יוצא ללמוד בבית המדרש מיום ראשון עד ערב שבת, ובמהלך כל השבוע היה עמל בתורה, וכשהיה שב רבי יהודה בערב שבת לביתו היה עמוד של אש מלווה אותו מבית המדרש עד פתח ביתו וכך ידעו כולם שרבי יהודה חזר. מספרת הגמרא שבאחד הפעמים כשהיה רבי יהודה אמור לשוב לביתו לא ראו עמוד אש שמגיעה לכיוון פתח ביתו, ניגשו לחותנו רבי ינאי וסיפרו לו על כך אמר להם רבי ינאי 'כפו מיטתו' הכינו את מיטת הנפטר, ובאותו רגע שהדברים יצאו מפי רבי ינאי ניפטר חתנו רבי יהודה בבית המדרש. אומרת הגמרא שבוודאי לא היה בכוונתו של רבי ינאי שחתנו יסתלק ובתו תישאר אלמנה, אבל שיצא הדיבור מפיו, ניפטר חתנו. מכאן אמר רבי אלחנן וסרמן הי"ד שדיבור של צדיק יוצר מציאות בבריאה, בין לטוב לבין למוטב.
מסופר על האדמו"ר בעל 'האמרי אמת' מגור זצ"ל שהיה אדם קדוש ולא בכדי היה קרוי 'אמרי אמת' כי כל חייו לא הוציא מפיו דבר שהוא לא אמת, כל חייו האמת הייתה נר לרגליו.
באחד הפעמים נכנס לביתו בסערה אחד מחסידיו ואמר לו בבכיה, כבוד הרב הבן שלי במצב קשה מאוד, הוא כרגע בחדר מיון והרופאים שבדקו אותו אומרים שמצבו לא טוב, כבוד הרב תברך אותו שיבריא , אמר לו האדמו"ר תחזור לבן שלך, בעז"ה הכל יסתדר.
כשחזר החסיד לביה"ח ראה את אישתו בוכה, שאל אותה מה קרה? אמרה לו אישתו בבכיה שהמצב לא טוב הרופאים אומרים שזה חיידק מאוד אלים ולא הרבה מצליחים לשרוד אותו. שב החסיד בחזרה לרבו ואמר לו הרופאים אומרים שהמצב של הילד קשה מאוד, מה עושים? אמר לו האדמו"ר חזור לבנך הכל יסתדר. כשחזר החסיד לביה"ח ראה שהרופאים נמצאים סביב מיטת הבן שאל את אישתו למה הרופאים סביבו? אמרה לו אישתו שהמצב קשה מאוד ויכול להיות הגרוע מכל. חזר החסיד לאדמו"ר וזעק רבי אין שום הטבה במצבו זה רק הולך ומחמיר והרופאים הרימו ידיים, מה עושים, אמר לו האדמו"ר חזור לבנך, הכל יסתדר.
השיב לו החסיד בקצת עזות מאין לרב הביטחון שהכל בסוף יסתדר? הסתכל עליו הרב כשהוא מחזיק בזקנו הלבן וכך אמר לחסיד 'הזקן הזה יעיד שמעולם לא הוצאתי מפי דבר שהוא לא אמת'
חזר החסיד למחלקה, ולא מוצא את אישתו ולא את בנו נכנס ללחץ ושאל איפה הם. אמרו לו נתנו לו טופס שחרור! פתאום התאושש וחזר לעצמו, החיידק יצא מגופו באופן על טבעי.. והחסיד התחיל לבכות.. עכשיו הבין סוף סוף מהו אמונת חכמים.
שבת שלום
ר' אליעזר מושיאשוילי הי"ו מאשקלון
