פרשת שופטים
כי השוחד יעוור עיני חכמים (טז, יט)
שני דברים נאמרו בתורה ביחס לשוחד: האחד, שהשוחד "יעוור עיני חכמים" כאן בפרשתינו והשני, שהשוחד "יעוור פקחים" (שמות כג, ח). ומבאר הגר"א (מובא ב"פנינים משולחן הגר"א), שאין כאן סתם כפילות, אלא באמת שני דברים נפרדים הם. כיצד? מכל דיין נדרש להיות "חכם", דהיינו, בקי בהלכה, אך לא די בכך, אלא עליו להיות גם "פיקח", בקי ומבין בעובדות החיים ובתחבולות בני אנוש, וכך להבין היטב את המציאות שלפניו ומזהירה התורה, שהשוחד פוגע בשתי יכולות אלה של הדיין – היא מעוותת גם את שיקול דעתו ההלכתי, וגם את תפיסת המציאות. לכן במקום אחד נאמר שהשוחד מעוור "חכמים" ובמקום אחר נאמר שהוא מעוור "פקחים". ובלשון הגר"א, "כי הדיין צריך להיות משכיל בשני דברים: א) לידע היטב איך הוא הדין של כל דבר. ב) להיות פיקח בענייני העולם ותחבולותיו, שלפעמים… מי שהוא פיקח בענייני העולם להבין הערמומיות, יודע ומרגיש שהדבר אי אפשר להיות כמו שזה טוען… והנה, בכל מקום דכתיב 'חכמים' היינו בתורה, ו'פקחים' היינו במילי דעלמא. והדיין הלוקח שוחד, השוחד יעוור עיני שכלו בין בחכמות התורה בין במילי דעלמא".
בגמרא מבואר (מס' סנהדרין דף כא), שהתורה נמנעת מלגלות את טעמי המצוות. ועוד מוסיפה הגמרא, שפעמיים מצאנו שחרגה התורה מכלל זה וכן גילתה את הטעם, ובשתי פעמים אלה נכשל שלמה המלך (כי חשב שהטעם אינו חל לגביו, לאור חכמתו). ומהן שתי הפעמים הללו – האחד הוא האיסור על המלך להרבות נשים (שם מבארת התורה את הטעם פן יטו את לבבו), והשני הוא האיסור על המלך להרבות סוסים (שם מבארת התורה את הטעם פן יפנה המלך למצרים לקחת סוסים); בציוויים אלה גילתה התורה את הטעם ושלמה המלך נכשל, כי סבר שהטעם אינו חל לגביו. [ובלשון הגמ': "ואמר ר' יצחק, מפני מה לא נתגלו טעמי תורה? שהרי שתי מקראות נתגלו טעמן, נכשל בהן גדול העולם (=שלמה המלך): כתיב 'לא ירבה לו נשים' (=איסור על המלך להרבות נשים כדי שלא יטו את לבבו, כמבואר בהמשך הפרשה), אמר שלמה, אני ארבה ולא אסור, וכתיב 'ויהי לעת זקנת שלמה, נשיו הטו את לבבו'. וכתיב 'לא ירבה לו סוסים' (=איסור על המלך להרבות סוסים, פן יפנה למצרים לשם כך וישיב את העם, כמבואר בהמשך הפרשה), ואמר שלמה, אני ארבה ולא אשיב, וכתיב 'ותצא מרכבה מצרים"'].
מדברי הגמרא הללו עולה, שמלבד אותן שתי פעמים, התורה נמנעת מלגלות את טעמי המצוות. אך הדברים לכאורה תמוהים, שהרי כאן באיסור שוחד, כן מגלה התורה במפורש את הטעם – "כי השוחד יעוור עיני חכמים וגו"! ואם כן, לפנינו מצווה נוספת שבה גילתה התורה את הטעם. ומיישבים האחרונים כך (מובא בטללי אורות, בשם "ליקוטי יהודה" בשם האדמו"ר רבי אברהם מרדכי מגור): כשהגמרא מציינת את המקראות שהתורה נתנה להם טעם, התייחסות הגמ' היא דווקא למקראות כאלה שבהם יש היתכנות, שהאדם יראה את הטעם ויאמר לעצמו שהוא חכם מספיק כדי לא לקיים את הדין (כפי שמתואר בדברי הגמ' הנ"ל מה שאירע לשלמה המלך). אך ביחס לשוחד, מלכתחילה לא שייך לומר טענה כזו ("אני חכם ולא אכשל"), שהרי שם, מיד עם נתינת הטעם, התורה גם מוסיפה ומעידה בפירוש שהחכמה אינה יכולה להועיל, ואדרבה, "כי השוחד יעוור עיני חכמים"! דהיינו, התורה מבהירה במפורש שכל עניינו של השוחד הוא ביטול החכמה, כך שהטעם מלכתחילה אינו יכול לצמצם את הדין; כך שאין זה שייך לקבוצה הרגילה של הציווים, שבהם הטעם יכול לצמצם את הדין בעיני הלומד.
שבת שלום ומבוך
הרב רפאל טטרוא הי"ו מירושלים
