פרשת נח
בפרשתינו כתוב "ויזכור אלוקים את נח ואת כל החיה ואת כל הבהמה אשר איתו בתיבה ויעבר אלוקים רוח על הארץ וישכו המים" (ח,א) אומרת על כך הגמרא (ב"ר ל"ג ג'): "ויזכור אלוקים את נח, מה זכירה נזכר לו שזן ופירנס אותם (את החיות) כל י"ב חודש בתיבה". שואל על כך הרה"ג רבי משה שטרנבוך שליט"א מדוע נח נזקק לזכות מיוחדת בכדי שמי המבול יפסיקו לרדת למרות שהקב"ה כבר הציל אותו בתוך מהמבול? התשובה נעוצה בכך שבתקופת המבול, שלטה בעולם מידת הדין בצורה חזקה מאוד. למרות שהקב"ה הבטיח לנח להציל אותו והכניס אותו לתיבה, הוא עדיין היה בסכנה. ההצלה הראשונית של נח הייתה לפני שהמבול התחיל במלוא עוצמתו. אולם, כאשר מידת הדין התגברה, נח היה עלול להיפגע גם הוא, כי בזוהר הקדוש מובא שהוא לא התפלל על בני דורו כשהקב"ה הודיע לו על גורלם. ובכדי להינצל ממידת הדין הזו, נח היה צריך זכות מיוחדת נוספת. חז"ל מסבירים שזכות זו הייתה בכך שהוא דאג וטיפל במסירות בחיות שבתיבה במשך שנה. בכך שנח הפגין רחמים וחסד כלפי בעלי החיים, הקב"ה נהג עמו במידה כנגד מידה והציל אותו ברחמים מן המבול. מכאן אנו למדים מסר חשוב: חסד ורחמים שאדם מפגין כלפי הבריות יכולים למשוך עליו רחמים משמיים, גם כאשר הוא אינו ראוי לכך בזכות מעשיו הרגילים. כפי שאמרו חז"ל: "כל המרחם על הבריות, מרחמים עליו מן השמיים".
סיפר רבי שלמה לוינשטיין שליט"א בשם רבי נתן וכטפויגל על חלום מיוחד שחלם הסבא מקלם רבי שמחה זיסל זיו זצוק"ל. באחד מלילות חודש אלול הוא רואה בחלומו שרבינו יונה המפורסם בעל ה"שערי תשובה", מגיע לעיר קלם ויתן דרשה בבית הכנסת המרכזי. כל תושבי העיירה מיהרו לבית הכנסת כדי לשמוע את דרשתו של רבינו יונה. בשל הביקוש העצום, ועד הקהילה החליט להעמיד שומר בפתח בית הכנסת כדי להכניס רק אנשים מוכרים וחשובים. השומר עצר גם את הסבא מקלם בכניסה, וכששאל אותו לשמו וענה לו "אני שמחה זיסל מקלם", אמר לו השומר שהוא אינו מכיר אותו. הסבא מקלם, שהיה ידוע בצניעותו, ניסה בכל זאת להשתמש בזכויותיו הרבות כדי להיכנס, שהרי לראות את רבינו יונה ולשמוע את דבריו בימי אלול היה אירוע נדיר. הוא הזכיר לשומר את גדולת אבותיו ואת רבו הגדול, רבי ישראל סלנטר, אך דבר לא עזר. השומר אמר שהוא מכיר את רבי ישראל סלנטר, אך לא שמע מעולם על תלמידו, שמחה זיסל. לבסוף, השומר שאל אותו האם יש לו קרובי משפחה נוספים, והסבא מקלם השיב: "אני אבא של נחום וולוול". לשמע השם הזה, פני השומר אורו והוא קרא בהתפעלות: "אבא של נחום וולוול? זה כבר משהו אחר!" הוא מיד הכניס את הסבא לאולם הדרשה.
הסבא מקלם התעורר מהחלום נסער ומבולבל. הוא קרא לבנו, רבי נחום וולוול, ושאל אותו באיזו זכות מיוחדת זכה כדי שבזכותה הוא, הסבא, יוכל להיכנס לדרשה. רבי נחום וולוול, שלא הבין על מה מדובר, נזכר לאחר שהסבא ביקש ממנו בכבוד אב לספר את מעשיו האחרונים, בסיפור הבא: מזה זמן רב הוא הלך עם נעליים קרועות ובלויות. הוא חסך כסף במשך תקופה ארוכה ורכש זוג נעליים חדשות ויקרות, שחשב שישמשו אותו בכבוד. למחרת, לאחר לילה מושלג וקר, עני מרוד הגיע לביתו. רבי נחום וולוול הכניס אותו פנימה, נתן לו אוכל וכסף, אך כשראה שהעני הולך יחף בשלג ורגליו פצועות, הוא לא היסס. הוא לקח את נעליו החדשות והיקרות שמסר אותן לעני במתנה, אף שחסך עבורן זמן רב.
כשסיים רבי נחום וולוול לספר את הסיפור, הסבא הבין את פשר החלום. לא כל לימודיו, תפילותיו, או תלמידיו הרבים, אלא דווקא זכות היותו אביו של רבי נחום וולוול שהפגין רחמים וחסד כה גדולים, היא שפתחה בפניו את שערי הכניסה לדרשתו של רבינו יונה. המעשה של הבן, שוויתר על רכושו למען עני, היה כל כך גדול, עד שזיכה גם את אביו. זוהי המחשה עוצמתית לאמיתות דברי חז"ל: "כל המרחם על הבריות – מרחמים עליו מן השמיים".
יהי רצון שנזכה לגאולה האמיתית והשלימה בבניין בית המקדש ובביאת משיח צדקינו בקרוב ממש.
התמ' סימון יוסף ג'אנאשוילי – לוד
