פרשת בראשית
פרשת בראשית
לא רק כיצד העולם נברא, אלא לשם מה
מאת הרב אלישי זיזוב, פרנקפורט, גרמניה
בכל שנה אנו חוזרים אל פרשת בראשית, ונדמה לנו שאנחנו כבר מכירים אותה. אור וחושך, אדם וחוה, הנחש, קין והבל, והשבת הראשונה. אבל האמת היא שפרשת בראשית אינה רק סיפור על מה שהתרחש בתחילת ההיסטוריה. היא מספרת לנו מי אנחנו, מהו התפקיד שלנו, ומה עלול לקרות כאשר האדם שוכח מדוע נברא.
רש״י פותח את פירושו לתורה בשאלתו המפורסמת של רבי יצחק: מדוע התורה מתחילה בסיפור הבריאה ולא במצווה הראשונה שניתנה לעם ישראל? תשובתו היא שהעולם כולו שייך לקב״ה, והוא מעניק ארצות לעמים על פי רצונו. כבר בפירוש הראשון מלמד אותנו רש״י יסוד גדול: לפני שנדבר על חובותיו של יהודי, עלינו לזכור שהמציאות אינה הפקר. העולם אינו רכוש פרטי שלנו. אנחנו חיים בתוכו כאורחים, כשותפים וכמי שנדרשים לתת דין וחשבון על הדרך שבה השתמשו בו.
חז״ל אומרים במדרש בראשית רבה שהקב״ה היה מביט בתורה ובורא את העולם. המדרש ממשיל זאת לאומן הבונה ארמון מתוך תוכנית. התורה, לפי דברי חז״ל, אינה ספר חיצוני שהונח על העולם לאחר שנברא. היא התוכנית הפנימית שלו. כאשר אדם חי על פי התורה, הוא אינו מתרחק מן החיים, אלא מגלה כיצד החיים אמורים להיראות.
הבריאה עצמה נעשית באמצעות דיבור: ״ויאמר אלוהים יהי אור״. המשנה במסכת אבות מלמדת שהעולם נברא בעשרה מאמרות. אולי יש בכך גם מסר עבורנו. האדם נברא בצלם אלוהים, וגם בידיו ניתן כוח הדיבור. במילים אפשר לעודד ילד, להשיב תקווה לאדם שבור ולקרב בין בני משפחה. אבל באותן מילים אפשר גם לבייש, לפגוע ולהחריב קשר שנבנה במשך שנים. פרשת בראשית מזכירה לנו שדיבור איננו רק קול. דיבור יוצר עולמות.
כאשר הקב״ה אומר ״נעשה אדם״, רש״י מסביר שהוא כביכול נמלך במלאכים. מדוע הבורא צריך להתייעץ? רש״י עונה שהתורה באה ללמד דרך ארץ ומידת ענווה, שהגדול ייטול רשות מן הקטן. זהו מסר מפתיע. דווקא ברגע שבו נברא היצור החשוב ביותר, התורה מדברת איתנו על ענווה. גדלות אמיתית אינה מתבטאת בכך שאדם אינו זקוק לאיש, אלא בכך שהוא יודע להקשיב, להתייעץ ולתת מקום לאחרים.
המשנה במסכת סנהדרין מוסיפה שאדם הראשון נברא יחידי כדי שלא יאמר אדם לחברו: אבא גדול מאביך. כל האנושות יוצאת מאדם אחד, ולכן אין לאיש זכות לראות את עצמו נעלה מעצם בריאתו. באותה משנה נאמר שכל אדם צריך לומר: ״בשבילי נברא העולם״. אין זו קריאה לגאווה, אלא לאחריות. אם העולם נברא בשבילי, אסור לי לעמוד מן הצד ולומר שמישהו אחר כבר ידאג לו.
כך גם מלמדים חז״ל במדרש קהלת. לאחר בריאת האדם הראה לו הקב״ה את הבריאה ואמר לו שייתן את דעתו שלא יקלקל ויחריב את עולמו. הדברים נשמעים כאילו נכתבו לימינו. הם נוגעים לסביבה, אך גם למשפחה, לקהילה ולחברה. כל דבר טוב שקיבלנו יכול להישמר בידינו, ויכול גם להיהרס מתוך אדישות.
ואז מופיע החיסרון הראשון בבריאה: ״לא טוב היות האדם לבדו״. רש״י מסביר את הביטוי ״עזר כנגדו״ כך: זכה, עזר; לא זכה, כנגדו. האדם זקוק למישהו שיהיה לצדו, אבל לפעמים העזרה הגדולה ביותר מגיעה דווקא ממי שמעמיד מולו מראה ואינו מסכים איתו תמיד. זוגיות, חברות וקהילה אינן נועדו רק להעניק לנו נוחות. הן נועדו לעזור לנו להיות אנשים טובים יותר.
לאחר החטא שואל הקב״ה את אדם הראשון: ״איכה?״ רש״י מדגיש שהקב״ה ידע היכן הוא, אלא שנכנס עמו בדברים כדי שלא להבהילו. אפילו לאחר החטא, הבורא אינו פותח בצעקה אלא בשאלה. הוא נותן לאדם אפשרות לעצור, להכיר במצבו ולשוב. השאלה ״איכה״ ממשיכה להישמע בכל דור: היכן אני ביחס לערכים שלי, למשפחה שלי, לקהילה שלי ולשליחות שקיבלתי?
פרשת בראשית מלמדת שהאדם יכול לקלקל, אך גם להתחיל מחדש. הוא יכול לברוח מאחריות, אך גם לבחור לענות על השאלה. אולי זו הסיבה שאנו שבים אל הפרשה בכל שנה. לא מפני שלא התקדמנו, אלא מפני שבכל שלב בחיים עלינו לשמוע מחדש את הקריאה הראשונה של התורה: העולם נברא, הוא טוב, ועכשיו הוא מופקד גם בידיך.
בברכה,
הרב אלישי זיזוב
פרנקפורט, גרמניה
