שבת זו היא שבת מברכים חודש אב, וזה הזמן לברר את משמעות השם הזה – חודש אב. ידוע ששמות החודשים עלו עם בני-ישראל מבבל, אבל מאחר שהשמות האלה התקבלו ונתקבעו בקרב עם-ישראל כולו – בהכרח שהשמות מתאימים למהות החודשים, כפי שהדברים הם מצד הקדושה. נשאלת אפוא השאלה: הלוא 'אב' מורה על הקב"ה, אבינו שבשמים, ואילו החודש הזה הוא חודש של פורענות, שבו אירע החורבן, ולכן "משנכנס אב ממעטין בשמחה". כיצד דווקא החודש הזה מכונה אב, וכי דווקא החורבן מבטא את היותו של הקב"ה האב של בני-ישראל?!
אלא שהיא הנותנת: אהבת אב לבנו נבחנת דווקא כאשר הבן אינו מתנהג כראוי. אם הבן מתנהג כראוי ומעלותיו נראות לעין-כול – אין חידוש מיוחד באהבתו של האב אליו, כי במצב כזה כל אדם יאהב אותו, ואפילו זרים. החידוש באהבתו של האב לבנו הוא דווקא כשהבן אינו מתנהג כראוי, ובכל-זאת האב אוהב אותו, מפני שהוא בנו. נמצא אפוא שבמצב רגיל לא מתגלית בהכרח האהבה השורשית והעצמותית שבין האב לבנו, כי אז ייתכן שהאהבה קשורה למעלותיו של הבן ולהתנהגותו הטובה. אולם בשעה שהבן חוטא וסר מהדרך הטובה, ואף-על-פי-כן אביו אוהב אותו – כאן מתגלה שהאהבה היא אך ורק משום שהוא אביו ושהם קשורים זה בזה בעצם מהותם.
בכך ייחודו של חודש אב על החודשים האחרים. החודשים האחרים קשורים לעבודה כלשהי של עם-ישראל. חודש ניסן, למשל, מבטא את עבודת הצדיקים, ואילו חודש תשרי את עבודת בעלי-התשובה. כך גם החודשים האחרים מבטאים את אהבת הקב"ה לעם-ישראל הקשורה לדרך עבודה מסויימת. לעומת זה, חודש אב, שבו מודגש החיסרון שחל בעבודתם של בני-ישראל, שבגלל החיסרון הזה אירע החורבן ונוצרה הגלות – החודש הזה מבטא את האהבה העצמותית שבין הקב"ה ובין עם-ישראל, אהבה שאינה קשורה במעלה כלשהי אלא בעצם היותו של הקב"ה אבינו והיותנו בניו.
דבר זה בא לידי ביטוי גם במאמר חז"ל שכאשר נכנסו הנכרים להיכל ראו את הכרובים "מעורים זה בזה", דבר המבטא קירוב מיוחד בין הקב"ה ובין עם-ישראל. ולכאורה, איך ייתכן שדווקא בעת החורבן עמדו הכרובים במצב כזה של קירוב ואהבה?! אלא היא הנותנת: בשעה שעם-ישראל שרוי בשפל, ובגלל מעשיו הרעים נגזר על בית-המקדש להיחרב ועל העם לצאת לגלות – דווקא אז מתגלית אהבתו העצומה של הקב"ה לעם-ישראל, שהוא אוהב אותנו לא בגלל מעשינו ומעלותינו אלא מפני שהוא אבינו ואנחנו בניו. דווקא בשעה זו מתברר ש"בין כך ובין כך אתם קרויים בנים". זה עניינו של חודש 'מנחם-אב', שבו נעשית הנחמה שהקב"ה מנחם את עם-ישראל, עד שהאהבה הזאת באה לידי גילוי לעיני כול, בביטול הגלות ובהפיכת הימים האלה לששון ולשמחה. (תורת מנחם)
באדיבות צעירי אגודת חב"ד chabad.org.il
