פרשת 'צו'
לקראת חג הפסח
השבת נקראת שבת הגדול, שבת שלפני חג הפסח, המשופעת בניחוחות חג מיוחדים, ובמנהגים רבים, ומגוונים מכל עדות ישראל. ניגש בכמה נקודות מרכזיות ומשמעותיות, מהם ניתן ללמוד ולקבל שפע רב לחיינו אנו. כאשר אומנם חוגגים אנו חג השייך לניסים ונפלאות שקרו עם אבותינו לפני למעלה מ – 3300 שנה, ומאידך הם חוזרים אלינו מידי שנה בשנה עם כל הפאר וההדר שבה, כאילו היה זה שייך לחיינו אנו. עד כדי כך שרבן שמעון בן גמליאל אומר: "כל שלא אמר שלושת הדברים הללו לא יצא ידי חובתו. ואלו הן: פסח, מצה ומרור" ובהמשך: "חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים" (פסחים, דף קטז). מה פירוש?
כי מחד אנו עדיין חווים את ההווה, רואים אנו את פריחת הארץ ועם ישראל משגשג במולדתו, ומאידך מעלים אנו על נס את עברנו כעם בארץ נכר – בארץ מצרים, עם השעבודים ועבודות הפרך, וממחישים זאת היטב בחג הפסח ובמיוחד בליל הסדר במצוות מיוחדות של אכילת מרור לצד מצה, חרוסת ועוד. ואף ההגדה מתחילה ב"הא לחמא עניא די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים" (בתרגום: "זה לחם עוני שאותו אכלו אבותינו במצרים"), וממשיכים ב"עבדים היינו" "והיא שעמדה לאבותינו ולנו…". ו"מצווה עלינו לספר ביציאת מצרים וכל הרבה הרי זה משובח". מדוע? ולמה לנו להתמקד בעבר שהיה ונגמר וכעת איננו שם? למה לא להתחיל ישר מהגאולה?
זאת ועוד. הבה נשים לב: לצד כל המצוות, מצווה מרכזית היא לספר ביציאת מצרים. ובמיוחד מצוות "והגדת לבנך" – מצווה להעביר את המסר החינוכי של חג הפסח לדורי דורות. כי "כנגד ארבעה בנים דברה תורה", בנים מכל הגוונים והסוגים, ואף הרשע הרחוק כל כך, מצווה לקרבו מסביב לשולחן החג .
כי כאשר מדברים אנו על גאולת העם, לא ניתן לנתק אף יהודי שלא יחוש מתחושת הגאולה, ולו גם הרחוק שבבנים. ומצווה לקרבו לשולחן ליל הסדר, גם אם הוא שואל שאלות מביכות וקשות לשמיעה, עליך לקרבו, לשמוע אותו ולהשמיע לו, על מנת שיבין את מהות החג וגאולת העם. לשם כך, יש להתחיל מהשורש – מהעבר – מאיפה אנו באים, כיצד התחיל השעבוד (עקב שנאת אחים (אחי יוסף שמכרו אותו…), הירידה למצרים וההשתעבדות לעבודה, ומשם לתפילה וזעקת העם הפורצת מהלב, שליחות משה רבנו, עשרת המכות – שיותר ממה שהם כוונו כנגד המצרים כוונו כלפי עם ישראל – בכדי שיתחזקו באמונה בה' – לקראת הגאולה הממשמשת ובאה.
ובסוף לקראת הגאולה מצטווים עם ישראל על שתי מצוות עיקריות: קרבן פסח ודם מילה. מדוע? כי אמנם הגיע שעתם להיגאל, אך חייבים הם לפעול במצוות מעשיות בכדי שיהיו ראויים לקבלת הגאולה. וזאת במצוות מעשיות אלו דווקא – המסמלים את המסירות נפש וההקרבה, כאשר מחד הם עשו מילה בגופם, ומאידך הקריבו קרבם פסח, שה תמים – זה שהיה אלילם של המצריים, ונצטוו לקשרם ארבעה ימים עד לשחיטת הקרבן (לפי דעת הטור, בגלל הנס שקרה לע"י במצוות קרבן פסח , נקראת השבת "שבת הגדול").
ללמדך: ראשית כי ההווה והעתיד שזורים הם יחד, וכמקשה אחת המשלים את התמונה כולה, ואי אפשר להפריד בניהם. ללמדך, כי רק מי שזוכר את העבר יכול להצליח בהווה ולמצוא ברכה והצלחה בעתיד.
שנית, כי מסר החג חייב להיות מושרש בהווייתו ובעצמיותו של כל יהודי, כל השנה כולה ובמיוחד בחג הפסח, ובמיוחד בליל הסדר. אם מפנימים אנו את מסר הגאולה בתוכנו, הרי שנוכל וחייבים אנו להנחיל זאת לבנינו ולצאצאינו לדורי דורות.
בנוסף, הרי עשרות מצוות נצטווינו בתורה שהמכנה המשותף בניהם "זכר ליציאת מצרים". וכל כך למה? בגלל שיציאת מרים מהווה את חיינו מידי יום ביומו ושעה שעה. מגאולת העם לגאולה הפרטית של כל יחיד ויחיד מאתנו. כאשר האדם יכול לפרוץ בחייו והגיע למרחקים, ומה שמגביל אותו הרי הם המצרים (בסגול) שהוא מגביל ומיצר את עצמו. יפתח אותם והרי יראה הוא ברכה והצלחה ללא גבולות.
חג הפסח הוא מסוגל לפרוץ דרך לחייו של האשם. הכל תלוי בעצמו כיצד הוא יקבל את השפע והארה העצומה הגנוזה בחג המיוחד הזה.
ייתן ה' ונזכה לחג פסח כשר ושמח, ליחיד ולכלל ישראל, ונזכה בקרוב לאכול מן הזבחים ומן הפסחים, בבניין בית מקדשינו ותפארתנו, במהרה בימינו, אמן!
הרב יצחק גאגולה הי"ו מרחובות
