פרשת 'תרומה'
"דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי" [כה-ב]
– מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה –
פסוק זה עוסק בציוויו של הקב"ה לבני ישראל שיקחו תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו, ובהמשך הפסוק נאמר "תקחו את תרומתי" כאן הוא קורא התרומה על שמו של ה' יתברך, לכאורה היה צריך לכתוב "תקחו תרומתכם" של בני ישראל?
מבאר השל"ה הקדוש ביאור נפלא: כדי לבנות המשכן היה צריך כסף וזהב בכמות אדירה אשר לא היתה בידי בני ישראל יכולות להביאו, כי הזהב היה זהב טהור שאינו נמצא כל כך בעולם ולמרות זאת בני ישראל הביאו יותר מכדי הצורך כמו שכתוב "והמלאכה היתה דים" [שמות לו-ז], כאן באה לידי ביטוי ברכת ה' שמן המעט שהיה בידי בני ישראל נעשה הרבה, וסיבת הברכה הייתה מצד נדבת הלב, ומה היתה אותה נדבת לב שבגינה ניתנה הברכה?
מבאר השל"ה הקדוש שאם אדם רצה לתת תרומה גדולה למשכן, אך בפועל היכולת שלו הייתה דלה, והיה לו צער על שאין ביכולתו להביא תרומה נכבדה יותר, הבורא יתברך, היודע מחשבות אדם מצרף מחשבה טובה למעשה, ושולח ברכה במה שנתן ונעשה כפי רצון מחשבתו של הנותן כפי רצונו.
נמצא שהמותר היה מתרומתו של הקב"ה וזה מה שאמרו חז"ל ששרתה שכינה במעשה ידיהם, אם כן, מעתה מובן מה היא "תרומתי", הקב"ה בכבודו ובעצמו משלים את החסר לפי רצונו של האדם, וכמאמר התנא באבות [ב-ט"ז] "לא עליך המלאכה לגמור", עליך לכוון להראות נכונות לעשות רצונו יתברך, והוא הקב"ה היודע לצרף מחשבה למעשה ישלים מלאכתך.
בדברי הגמרא [מנחות ק"י:] מצינו: "אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון לבו לשמיים", ופירוש הדבר: אחד שנתן מאה שקלים ואחד שנתן שקל, יתכן ושניהם יהיו שווים בשכר המצווה למרות שנתנו סכומים שונים, הכיצד? על פי מה שאמרנו יתבארו הדברים: אם אותו שנתן שקל רצה לתת מאה שקלים אלא שלא היה באפשרותו להוציא מחשבתו לפעול הקב"ה יוסיף וישלים את החסר למאה יותר ויתן כפי מחשבתו. אם כן מדוע לא עשה הקב"ה הכל דרך נס? לשם מה הצטרכו בני ישראל להביא נדבת המשכן? יסוד חשוב ודרך חיים מלמדנו הקב"ה, הנס אינו חל על דבר ריקם, לעולם צריכה להיות התחלה על ידי האדם ולו במעט, ולאחר מכן הקב"ה שולח ברכתו.
כן ראינו בבנית בית המקדש ששלמה בנה, שם נאמר: "מזמור שיר חנוכת הבית לדוד" [תהילים ל'] והרי את בית המקדש בנה שלמה בנו ולא דוד! אם כן, מדוע במזמור נכתב "חנוכת הבית לדוד"? על פי האמור לעיל מתבאר העניין יפה: דוד שהניח את היסודות לבית המקדש, ואף מסר את נפשו על כך [מכילתא בשלח טו-א] הוא שביצע את האתחלתא ושלמה בנו בא והשלים את המעשה, ומצד החשיבות והרצון של בניית בית המקדש נזכרה חנוכת הבית על שמו של דוד, שכן הקב"ה חפץ ברצונו של האדם להראות נכונות, ולהתחלק בעשייה.
מכאן יש לאדם ללמוד כי הקב"ה רוצה לראות עד כמה חפץ האדם בקיום המצווה, ומהי הקרבה ומסירות הנפש שאתה מוכן להשקיע למענה, כוח הרצון יש לו מעלה גדולה לפני הקב"ה וככל שהרצון לנכונות יהיו גבוהים יותר הקב"ה ידאג להשלים את המלאכה במקום שאין ביכולת האדם לסיים.
הרב יוחנן מיכאלי מלוד
