הרב יוחנן מיכאלי בדברי תורה לפרשת 'כי תצא'

הרב יוחנן מיכאלי בדברי תורה לפרשת 'כי תצא'

פרשת 'כי תצא'

'כי יקח איש אשה חדשה' וגו' 'ושמח את אשתו אשר לקח'

בטח בה לב בעלה , ושמח את אשתו (רש"י)

 

התורה מצווה את האדם הנושא אישה שלא יצא בצבא ואף לא יספק מים או מזון לצורך הצבא, וגם אסור לו לתקן הדרכים. שנה אחת נקי יהיה לביתו. השנה הראשונה היא הבניין והיסוד לכל החיים, על כן ישמח את אשתו בשנה זו. שכדוגמתה צריכים להימשך גם לכל השנים הבאות אחריהן.

מן הראוי שנדע שיש לה לאישה חלק גדול ואף עיקרי בהנהגת הבית ובחינוך הילדים ובוודאי מגיע התהילה לאישה אשר לוקחת עליה את עול הבית כאשר בעלה יושב ועוסק בתורה.

רבי עקיבא זכה להתגדל בזכות אשתו, ובזכותה הפך מרועה צאן לרבן של ישראל, אך אולי מן הראוי שנדע שגם הבעל צריך להיות שותף, וישתדל אף הוא לסייע במידת האפשר לרעייתו כדי שלא תכרע בעומס המוטל עליה.

אל לו לאדם לחשוב שכיוון שכל עיסוקו הוא בתורה, או בעבודה, רוב שעות היום, אזי הוא פטור מחובה זו. פעמים רבות שלום הבית מופר כיון שהבעל מרגיש בבחינת אורח יוצא ונכנס הביתה ככל שעולה על רוחו. אינו טורח לעדכן בלכתו ובשובו והוא לתומו חושב שבגלל לימודו הרב או עיסוקו הגדול בפרנסה, פוטרת אותו מהחובה לתת דין וחשבון למישהו, ובכך הוא גורם צער גדול לאישה ולא אחת אף לחורבן הבית.

גם אם זכית להיות בן תורה – זכור- אשתך לא התחתנה עם 'סטנדר', אלא היא זכתה בבעל בן תורה.

 

דוגמא נפלאה לשותפות ענייני הבית בין הבעל אשתו ניתן ללמוד מסיפור מאלף שסיפר הגר"ש שבדרון זצ"ל. המדריך אותנו כיצד לסגל לעצמנו רגש אחריות כלפי בני ביתנו.

אחד מנכדי החפץ חים זצ"ל למד בישיבת לייקוויד, בזמן שראש הישיבה היה הגר"א קוטלר זצ"ל. המשגיח היה הגר"נ ווכטפויגל זצ"ל, ראש הישיבה והמשגיח היו גאים בכך שאברך בעל ייחוס כזה נמנה עם אברכי הכולל שעל יד הישיבה, עם זאת הבחינו השניים, שלעתים קרובות מגיע אברך יקר זה באיחור לתפילת שחרית, ומפעם לפעם הוא אפילו מפסיד את המנין לגמרי, הנהגה זו הפליאה אותם עד שיום אחד קרא לו המשגיח כדי לשוחח עמו על תופעה תמוהה זו, וזאת בנוכחותו של הגר"א קוטלר.

'אני תמה על כך שאתה מרבה לאחר לתפילה', פתח המשגיח והוסיף, מעניין כיצד סבך הצדיק 'החפץ חיים' זצ"ל היה מגיב על תופעה זו?

מאוד הייתי רוצה להגיע תמיד בזמן לתפילה' השיב האברך – אך אין הדבר עולה בידי. בכל בוקר בדרכי לתפילה אני נתקל במקרה מעורר רחמים ואיני יכול לעמוד מנגד. המדובר הוא באישה שנתברכה בילדים רבים, ובכל בוקר אני שומע את הילדים בוכים, האחד צורח עד שיקבל את הבקבוק שלו, השני צריך ללכת לגן, השלישי מבקש לאכול, וכן הלאה. ואין אף אחד שיוכל לעזור לה. ולכן אני חש שמחובתי לעזור לה. האברך המשיך וציין, לפעמים אני מספיק להגיע להתפלל בישיבה, אך לעיתים העיכוב הוא כה גדול עד שאני נאלץ לחפש מנין מאוחר יותר ומקום אחר.

המשגיח התפעל והתרגש מהתנהגותו האצילית של האברך, ואמר שרגישות מיוחדת זו מתאימה לנכדו של 'החפץ חיים' זצ"ל, עם זאת המשגיח גם הוא חש השתתפות בכאבה של אישה מסכנה זו, ושאל את בן שיחו, מי היא האשה הזאת, האם היא אלמנה? או גרושה? גם אני הייתי רוצה לעזור לה ולהשתתף במצווה יקרה זו. אוי לא חוס ושלום! קרא האברך הצעיר יש לה בעל לאותה אישה, ובעלה הוא אני!

 

למדנו כאן, כיצד יש לעורר את תחושת האחריות כלפי בני הבית, האברך בוודאי לא התלוצץ בעמדו בפני שני תלמידי חכמים גדולים כאלה, אלא הוא ביטא בכך את הלך רוחו בעד שהוא עומד בניסיון של העדפת התפילה בישיבה על פני סיוע לאשתו הכורעת תחת הנטל הכבד של טיפול בילדים.

הבה נלמד מנכדו של החפץ חיים הנהגה נפלאה זו, והלוואי ונזכה ליישמה גם בביתנו.

 

הרב יוחנן מיכאלי הי"ו מלוד

 

Write a Comment

Your e-mail address will not be published.
Required fields are marked*