פרשת "אמור"
פרשת אמור וימי הספירה
בפרשת השבוע מופיע הציווי בו אנו עוסקים בימים אלו, "וספרתם לכם ממחרת השבת, מיום הביאכם את עומר התנופה" וגו'. ימי הספירה מתייחדים גם בכך שבהם אנו מתאבלים על עשרים וארבע אלף תלמידי רבי עקיבא שמתו בימים הללו. בגמרא (יבמות סב, ב) מסופר שתלמידי רבי עקיבא מתו "מפני שלא נהגו כבוד זה בזה". לכן בתקופה זו נוהגים בהגבלות שונות בדבר אירועים משמחים – אין מתחתנים, אין מסתפרים וכו'.
סיפור זה על תלמידי רבי עקיבא – אומר דרשני! שכן סוף סוף מדובר על אנשים שחז"ל מעידים עליהם כנושאים בתואר של "תלמידי רבי עקיבא". כיצד יתכן אפוא שהנהגתם במידות שבין אדם לחברו תהי' גרועה כל כך עד שיתחייבו כליה ר"ל. הדבר תמוה עוד יותר, שכן דווקא רבי עקיבא הוא זה שהדגיש במיוחד את מצוות ואהבת לרעך כמוך – שקראנו אותה אך שבת שעברה – ואף הסביר שהוא "כלל גדול בתורה". והנה דווקא תלמידי התנא הגדול שלימדם כל ימיהם את גודל ערכה של מצוות אהבת ישראל – דווקא הם נכשלים במצווה זו ולא נזהרים בה כראוי!?
הסבר נפלא לתמיהה חמורה זו נמצאת במשנתו של הרבי מליובאוויטש זי"ע, וכך מסביר רבנו: דהנה כבר אמרו חז"ל "אין דעותיהן שוות", וכשם שהתורה ניתנה להתפרש בריבוי אופנים (כמאמר חז"ל "שבעים פנים לתורה", ובכתבי האריז"ל איתא ששים ריבוא פנים לתורה כנגד ששים ריבוא מישראל) – כך תורת רבי עקיבא יכולה להתפרש בריבוי אופנים. זהו גם סוד 'עשרים וארבע אלף' תלמידי רבי עקיבא, שכל אחד מהם גילה צד אחר בתורת רבו, בהתאם לדרכו המיוחדת בלימוד ובהבנת התורה.
אולם, החיסרון אצלם הי', שאצל כל אחד מהתלמידים הי' וודאי שרק דרכו בהבנת דברי רבם היא האמיתית, וכל שאר הדרכים הם נטייה מן האמת. כל אחד הביט על חבריו כתלמידים המסלפים את דברי רבם רח"ל. לפיכך, דווקא משום שהיו אדוקים ומסורים לחלוטין לקיים דברי רבם, לא יכלו התלמידים לרכוש כבוד אמיתי זה לזה. שכן בוודאי שאין מקום להתנהג באופן של "אחד בפה ואחד בלב". יתירה מכך; היות ורבם – רבי עקיבא – לימדם את גודל ערכה של מצוות ואהבת לרעך כמוך, הרי לא ניתן להיות שבע רצון כאשר התלמיד חושב שהוא יודע את האמת שבתורת רבו, ושלא יהא איכפת לו חסרונו של חברו. אלא לדעתו, הוא חייב להשתדל בכל הכוח לגמול חסד עם החבר ולהאיר גם לו את הדרך, שיבין את תורת רבו על בוריו ולאשורו.
מובן אפוא, כי כאשר החברים לא רצו לקבל את "האמת" ההיא – שהרי לשיטתם האמת היא כפי הבנתם ולא כפי הבנתו של אותו התלמיד – הרי שהדבר יצר 'מלחמתה של תורה' בצורה החריפה ביותר שתתכן. וכך נוצר המצב ש"לא נהגו כבוד זה בזה". המידה שהייתה חסרה לתלמידי רבי עקיבא, היא מידת הביטול המוחלטלרבם. הביטול מביא את האדם לידי הכרה, שה"אמת" של רבו אינה נמדדת לפי כלי שכלו של התלמיד. אלא דווקא כאשר מפשיט האדם את עצמו ממציאותו והרגש עצמו, אזי מכיר הוא באמת המוחלטת, ומגיע למסקנה, שתורת רבו מכילה את כל ריבוי האופנים והפירושים, שכולם אמיתיים ונעוצים המה ב"אמת" של דברי רבי עקיבא.
המסקנה הנובעת מן האמור – פשוטה למדי. התיקון להנהגת תלמידי רבי עקיבא אינו רק בעקירת מידות רעות ככעס, גאווה ושאר תכונות מגונות, אלא גם בחילוקי דעות הנראים "לשם שמים" והמלובשים באצטלא של "יראת שמים" – כאשר האדם חושב שלא כבוד עצמו הוא דורש אלא לקנא קנאת ה' – גם מכך צריך להיזהר ואולי להיזהר אף יותר. שכן וויכוח בענייני העולם בדרך כלל אינו מעורר סערה כה גדולה, כמו שעלול לעורר וויכוח בתחומי "יראת שמים". שכן בתחום השני לעיתים מגייס האדם לטיעונים שלו את הקדוש ברוך הוא, והוא מרגיש שתפקידו לקנא קנאת ה'. ואם תפקידו לייצג את הקב"ה בוויכוח מדוע שיוותר!? על כן, נניח את הוויכוחים השונים המתעוררים בינינו השכם והערב גם בתחומי "יראת שמים", ונשאיר אותם לאנשים החפים מכל מחשבה זרה או אינטרס כזה או אחר, שכל מהותם היא אכן עבודת ה' וקיום התורה והמצוות למען שמו באהבה. עלינו התלמידים, מוטל לרכוש כבוד זה לזה, ולא להלך בתחושה שהאמת המוחלטת והאבסולוטית עימנו היא בלבד.
שבת שלום ומבורך!
הרב ברוך ציקואשוילי הי"ו כפר -חבד
