פלפול הלכתי בפרשת ויצא
"דיני יציאה לחוץ לארץ"
בפרשתנו מצטווה יצחק אבינו (בראשית כו, ב) "אל תרד מצרימה, שכן בארץ אשר אומר אליך". רש"י מבאר, שיצחק אבינו רצה לנהוג כמנהג אברהם אביו שירד מצרימה בימי הרעב, אולם הקב"ה אסר עליו בגלל הקדושה המיוחדת שחלה עליו בעקידה. אך האם מעשהו של אברהם אבינו לצאת מהארץ בתקופת הרעב היה מותר? האם מותר לצאת לאומן כשאין רעב להשתטח על קברו של ר' נחמן? האם מותר לצאת לנופש בחו"ל? בשאלות אלו נעסוק.
הגמ' במסכת בבא בתרא (צא.) קובעת שאין יוצאים מארץ ישראל לחו"ל אלא אם כן יש רעב כבד מאוד ומחיר החיטה בארץ גבוה מאוד הגמ' בגיטין (עו:) מספרת שתלמידי חכמים היו מלווים את חבריהם היוצאים לחו"ל עד לעכו שהיא הגבול הצפוני של הארץ כדי שלא לצאת לחו"ל. הגמ' במסכת כתובות (קיא.) מספרת שר' חנינא אסר לצאת אפילו לצורך מצוות ייבום.
מאידך אנו מוצאים במספר מקורות היתרים לצאת: במסכת קידושין (לא:) נאמר שמותר לצאת לצורך מצוות כיבוד הורים עיין בפני יהושע שם שדייק מהסוגיה שדווקא כאשר הוריו חיים מותר לו לצאת לכבדם, אך לאחר מותם למרות שחיי עדיין בכבודם אין זה מתיר יציאתו מהארץ. במסכת במועד קטן (יד.) נאמר שדווקא היוצא לטיול נחשב ליוצא שלא ברשות אך אם יוצא למטרות מסחר מותר. במסכת עבודה זרה (יג.) מבואר שגם כהן שבנוסף לאיסור היציאה לחוץ לארץ יש עליו איסור לצאת מן הארץ בגלל טומאת ארץ העמים, מותר לו לצאת לחוץ לארץ כדי להציל את ממונו מהפסד ללמוד תורה ולישא אישה. כיצד היתרים אלה מתיישבים עם הסוגיות האוסרות לצאת אפילו במקום מצווה?
הרמב"ם (מלכים ה, ט) והתוס' (ע"ז יג. ד"ה ללמוד) יישבו שהאיסור לצאת לחו"ל אפילו לדבר מצווה מלבד בימי רעב, הוא רק באדם שיורד לחוץ לארץ לתמיד, ובזה מבטל מצוות ישוב ארץ ישראל (עיין בשו"ת עטרת פז חלק א כרך א – אורח חיים סימן י ב שד"ח בכללים (מער' א, כלל רמו) אשר כתב שם, דנסתפק לו בקונטרס אסיפת דינים, האם האיסור שלא לצאת מאר"י לחו"ל הוא מדאוריתא. ואח"כ התיישב לו הספק מדברי הסמ"ג בלאוין רכז, ומדברי הרמב"ם בפ"ה דמלכים שכתבו דמה שאסרה תורה לשוב למצרים אינו אלא בדרך הזה, כלומר מא"י למצרים אבל משאר הארצות מותר, ע"כ. נתבאר מזה דרק למצרים הוא איסור תורה לצאת מא"י, אבל לצאת מא"י לשאר ארצות מדאוריתא שרי. ע"ש. ועכ"פ אף היציאה למצרים דאסורה, אינו אלא באופן שיוצא ע"מ לקבוע דירתו שם או לטיול וכדו' והיינו באופנים האסורים, אבל לעולם באופני ההיתר כמבואר בירושלמי דסנהדרין הנ"ל, אבל אתה יוצא לסחורה ופרקמטיא בודאי דליכא שום איסורא כלל, ודו"ק).
אולם יציאה זמנית לחו"ל, אין בה ביטול מצוות ישוב הארץ אלא רק זלזול בה, לכן היא אסורה רק כשיוצא לטיול, אך כשיוצא לצורך מצווה וסחורה אין כאן זלזול במצווה ומותר. עיין גם במג"א (סי' תקלא ס"ק ז) והמ"ב (ס"ק יד) שטען שלראות פני חברו מותר כמו סחורה כיוון שנחשב קצת צורך מצווה. ולמד זאת ממה שהתיר רמ"א (או"ח סוף סי' רמח) לצאת להפליג באניה גם תוך ג' ימים הסמוכים לשבת, אם הולך לראות פני חברו, כי גם זה נחשב לצורך מצוה. כך כתב המרדכי (שבת, פסקא רנח)ראבי"ה (שבת ח"א קצח) וכן הגהות מיימוניות (דפוס קושטא, רמב"ם פרק ל) בשם רבנו תם. ושם טען ר"ת שגם סחורה נחשב קצת מצווה שהרי הגמ' בפ"ק דקדושין (דף ל ב) ראה חיים זו אומנות ואמרינן נמי (ב"מ דף כט ב) והודעת להם (את הדרך) זה בית חייהם [ופירוש שיחיו מהאומנות וכו' מור"ם] והובא בטור אלא שהב"י טען שנראה שהפוסקים חלקו עליו. אבל כבר הרבנים הרב שמואל ואזנר כמובא בשו"ת משנת יוסף (ליברמן חלק א', סימן נ"ו) והרב משה שטרנבוך "מועדים וזמנים" (חלק ה' הערה לסימן שמ"ו) הקשו על הפסק של המגן אברהם, שהדימוי אינו עולה יפה. כי בסימן רמ"ח מדובר על הפלגה בספינה תוך ג' ימים לשבת, והיא רק איסור דרבנן. מה שאין כן היציאה לחו"ל היא איסור מהתורה, כי כשם שבישיבה בה מקיימים מצוה מהתורה (והארכנו במקום אחר כי כך היא גם לפי דעת רמב"ם, עיין שו"ת אבני נזר, יורה דעה, סימן תנ"ד) כך היוצא ממנה ללא היתר עובר על איסור תורה "וירשתם את הארץ וישבתם בה". ואם רבנו תם התיר שם לעניין ההפלגה באנייה ג' ימים לפני שבת, באיסור דרבנן, אין לדעת אם היה מתיר זאת באיסור דאורייתא.ועיין בזה בירושלמי (פרק י הל' ח') ובמועד קטן (דף י"ד.)
אמנם המפרש "שלטי הגיבורים" על הרי"ף (מסכת שבועות, פרק ג, בדפי הרי"ף ח ע"א) כתב "דכי היכי דהיציאה על מנת לשוב אינה עבירה, כך ההליכה על מנת לשוב [לחו"ל] אינה מצוה". וכן כתב בעל השדה ארץ בשם הרדב"ז וכן כתב המהרי"ט בחידושיו לכתובות שהאיסור הוא רק להשתקע. ובישועות יעקב כתב בדעת הרמב"ם שאיסור הרמב"ם בשאר הארצות הוא דרבנן וכל זה רק להשתקע על דעת שלא לחזור אבל אם חוזר גם בדעת הרמב"ם מותר. בישועות יעקב הביא פרוש רשב"ם דאיסור יציאה מארץ ישראל משום הפקעת המצוות וכתב אם כן אין זה נוהג אלא בזמן שישראל יושבים על אדמתם וחורשים וזורעים, אבל בזמן הזה שאין ידינו תקיפה וקנו אומות הארץ בכיבוש ואין חיוב תרומות ומעשרות אלא מדרבנן אין איסור ביציאתה דהא ליכא הפקעת מיצוות ולפי זה הרא"ש והטור והשו"ע השמיטו דין זה כיוון שאינו נוהג בזה הזמן ואפשר לומר דהרי"ף לא נותן טעם כרשב"ם אלא משום קדושתה שאין יוצאים ממקום קדוש למקום שאינו קדוש ואף על פי שהרא"ש והטור פוסקים בעניין שהאיש כופה את האישה והאשה כופה את האיש להעלות לארץ ישראל משום קדושתה אבל איסור יציאה מארץ ישראל משום הפקעת המצוות ליכא זה הזמן אין מי שבידו לקיים מצוות התלויות בה אין איסור לצאת.אך נראה שאין כוונתם שהדבר מותר אפילו בלא צורך שכן זה סותר את הגמ' במו"ק ובגיטין, שמדובר בהם על יציאה זמנית ובכל זאת נאסר. הגר"א (בסי' תקלא) העיר שלפי הירושלמי גם המעשה שבקידושין וגם המעשה בכתובות מדובר בכוהנים והסיק מכך שלפי הירושלמי האיסור לצאת הוא רק בכהנים משום טומאה, אך הבבלי שלא הדגיש שמדובר בכוהן סבר שכך הדין גם בישראל.
בכוהן שיש עליו גם איסור לצאת בגלל טומאת ארץ העמים, לא התירו לו יציאה זמנית לצורך סחורה אלא רק לצורך מניעת הפסד ממון, לימוד תורה ונשיאת אישה לדעת התוס' היתר זה הוא דווקא בשתי מצוות אלו בגלל חשיבותם, ולדעת השאילתות קל וחומר לשאר המצוות. ברמב"ם קשה לקבל את הסבר התוס' שכן לדעתו במי שאינו כהן מותר לצאת גם לצורך סחורה, ואם כן מסתבר שהרמב"ם התכוון להתיר לצאת בכל המצוות כדברי בעל השאילתות. אך שיטה זו צריכה עיון מדוע הגמ' נקבה דווקא בשתי מצוות אלו. נראה שכוונתם לרמוז שההיתר לצאת הוא דווקא בסחורה או מצווה שייתכן שלא יוכל לעשותה בארץ אלא בחו"ל, כמו בלימוד תורה שלפעמים אין אדם מוצא מי שיוכל ללמדו בארץ ישראל, וכמו בנישואין שלפעמים אדם לא מצליח למצוא את זיווגו בארץ.
לאור כל זאת האם מותר לצאת לחו"ל לטיול? התשובה הברורה היא לא. אם יש תועלת לימודית חינוכית שיכול אדם להפיקה רק מטיול מחו"ל כגון הטיולים בפולין או אם אדם נמצא במצב שהדרך היחידה שלו להינפש היא בחו"ל, נראה שמותר כיוון שאין זה שונה מיציאה לצורך סחורה. ובשבט הלוי (חלק ה') כתב אפילו שדעתו לחזור אסור לצאת שלא לצורך כלל אבל בצורך כל דהוא לא גזרו וטיול לא ניקרא צורך, מכל מקום אם הולכים לזמן מועט מאוד לראות פלאי הטבע של יוצר בראשית יש מקום לצדד להקל. לגבי כהנים יש מחלוקת האם גזירת ארץ העמים תקיפה גם היום. הש"ך בעקבות רש"ל כתב שהיא איננה נוהגת אלא בזמן שארץ ישראל בטהרה אך הפת"ש הביא דברי השבות יעקב( ח"ב סי' צח) שבוודאי דין זה נוהג גם היום וכ"כ שם (ח"א סי' פה.)
האם מותר לצאת לחו"ל להשתטח על קברי צדיקים? יש בדבר מחלוקת: המתירים הובא בשע"ת (סי' תקסח ס"ק ח) ברכי יוסף בשם בעל פרי הארץ (יו"ד סי' ז) שכתב שהוא לא גרע מסחורה וכ"כ במשנת יוסף (חלק א סימן נ"ז אות ב) שפאת השולחן כתב בטעם היתר היציאה לסחורה משום שעצם הסחורה הוא עניין של חיי נפש אם כן גם בתפילה הוא חיי נפש לא פחות מסחורה. בעל "שדה הארץ" (אבן העזר סי' יא) מתיר לצאת מן הארץ כדי להשתטח על קברי צדיקים, ועיקר טענתו היא שמצד אחד על מנת לחזור אין איסור כמו שכתב הרדב"ז (בסי' עד) לגבי איסור היציאה למצרים. ומצד שני נחשב לדבר מצווה.. אך כתב שזהו בתנאי שבנסיעה זו אינו מתבטל מאף מצווה, והוכיח תלמידי חכמים שעושים כן, שבוודאי אינם יכולים ללמוד בדרך כמו בבית. וגם הסכים איתו השדה חמד. בעל ה"שדה ארץ" התבסס גם על כך שבעל הבתי כהונה ניסה להקל אפילו בכהנים המיטמאים בקברי צדיקים, אך טענה זו אין בה ממש כיוון שהמעיין בדברי הבתי כהונה יראה שדחה היתר זה מכל וכל.טוענים, שהאיסור ביציאה זמנית הוא רק בהעדר תועלת, וכאן גם אם בהשתטחות מצווה של ממש, יש תועלת ואין זה שונה מההיתר לצאת לצורך סחורה.
השדה חמד בתחילת מערכת ארץ ישראל אומר שזו מצווה רבה. זהר (חלק א' דף רכ"ה) וכן באריז"ל (בסוף שער הגלגולים). אולם בדבריהם לא מבואר שמותר לצורך כך לצאת לחו"ל. לאוסרים יש שתי טענות עיקריות: טענה אחת היא, שהשתטחות על קברי צדיקים אין בה שום מצווה והיא אפילו איננה בגדר צורך עיין בבתי כהונה (רבו של החיד"א) (סי' כג.) שם הוא דן במנהג שנהגו כהנים להשתטח על קברי צדיקים מתוך הנחה שצדיקים אינם מטמאים. וההסבר שביקור קברי צדיקים גרוע מהקבלת פני חברו כיוון ששם יש קיום של ואהבת לרעך כמוך מה שאין כן בקבר. כמו כן הוא גרוע מסחורה שאמרה תורה "והודעת להם את הדרך" (שמות י"ח, כ') ופרשו חז"ל (בבא מציעא ל', ע"ב) "זה בית חייהם". מפרש רש"י: "זה לימוד אומנות להתפרנס בה". וציווי מפורש הוא בחז"ל: "יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ, שיגיעת שניהם משכחת עון. וכל תורה שאין עמה מלאכה, סופה בטלה וגוררת עון" (אבות, ב'). כלומר אם אדם מסוים מוצא מלאכתו ופרנסתו מהמסחר בחו"ל, הרי ברור שמקיים בזה מצוה מדרבנן. אבל הנידון שלנו, ההליכה לקברות, אינה אפילו מצוה דרבנן!
טענה שניה, אותה השמיעו הרב זצ"ל בספרו משפט כהן (סי' קמז) והרב זילבר בספרו "אז נדברו" (יב כח) , שגם אם יש עניין גדול מאוד בהשתטחות על קברי צדיקים, הרי בארץ ישראל במערת המכפלה שוכנים אבותינו, ואין בעולם כולו קבר חשוב יותר. במצב זה יציאה לחו"ל היא עלבון לארץ ישראל.
שניהם ניסו ללמד זכות על המנהג מכיוונים שונים הרב זצ"ל שהבין שהעניין בהשטתחות על קברי צדיקים הוא לעורר את הצדיק להתפלל עבורנו, טען שאולי כל אדם צריך לבקש מרב שהוא קרוב אליו יותר.
נחזור לאברהם אבינו, הרמב"ן (יב, י) אומר שירידתו של אברהם למצריים הייתה חטא ובגללה נתחייבו ישראל לרדת למצריים. לכאורה הדברים תמוהים שהרי למדנו שבזמן רעב מותר לצאת מן הארץ. התשובה נמצאת בדברי הרמב"ם שאמר שאע"פ שמותר לצאת אין זו מידת חסידות, ומשום כך נענשו אלימלך מחלון וכליון למרות שגם הם יצאו בזמן רעב. הקב"ה מצפה מכל אחד מישראל, ובמיוחד מאנשים גדולים כאברהם אבינו, שלא לנטוש את הארץ שניתנה לנו, גם בשעת משבר כלכלי ובטחוני, וגם כשיש לכך היתרים הלכתיים.
התודה והברכה לארגון חבורת "בית רפאל" על זיכוי הרבים הגדול שעושים לכבוד עם ישראל בכלל ולעדה הקדושה שלנו בפרט. יהי רצון חפץ ה' יצלח בידם אמן.
.
הרב רפאל טטרוא הי"ו- נווה יעקב ירושלים
