פרשת "שמות"
ספר שמות מעביר אותנו מסיפור של משפחה בודדת, לסיפורו של עַם ישראל.
"ואלה שמות", אמר ר' אבהו כל מקום שנאמר 'אלה' – פסל את הראשונים, 'ואלה' – מוסיף שבח על הראשונים (מדרש רבה, שמות).
הדרשה של ר' אבהו מובנת בפשטותה, ואף על פי כן יש לעיין בעומקה.
מהו החידוש שנוסף לנו באמירת "ואלה שמות בני ישראל", המלמד שכולם היו צדיקים, וכי לא ידענו זאת בלומדנו את ספר בראשית ?
ר' נחמן מברסלב כתב : רק תנו לי את לבכם ואוליך אתכם בדרך חדשה אשר הלכו בה אבותינו אברהם ויצחק ויעקב ואעפ"כ היא דרך חדשה.
יכול להיות דבר חדש, ובכל זאת זוהי דרך שכבר הלכו בה דורות רבים.
נמצינו למדים, כי שני סוגי חידושים יש. האחד – חידוש הסותר את הקודם לו, וקם על סתירתו של הישן. השני – חידוש המאיר את הישן באור חדש, אך אינו סותר אותו. חידוש הממשיך את הישן בצורה חדשה.
נראה, שכך יש להבין את התהליך שעבר עם ישראל בגלות מצרים.
הגלות גרמה להופעה חדשה של עם ישראל, אך הופעה חדשה זו היא המשך הדורות הקודמים. בניגוד לבריאת העולם, בה נאמר: "אלה תולדות השמים והארץ בהבראם", שם הבריאה המחודשת סותרת את התוהו ובוהו שקדם לה, הרי שהתחדשותו של עם ישראל איננה סותרת את הקודם, אלא מגלה בו פנים חדשות – הממשיכות אותו בצורה מעולה יותר.
החידוש שהופיע במשפחת בני יעקב היא היות כולם ממשיכים את דרך אבותיהם – כולם סגולה. לא כאברהם שיצא ממנו ישמעאל, ולא כיצחק שיצא ממנו עשו, אלא הופעה של העניין האלוקי במאוחד – במשפחה שהיתה בהמשך הדורות לעם, המגלה את העניין האלוקי בעולם.
החידוש של ספר שמות, של יצירת העם האלוקי, הוא המשך הדרך של אברהם ויצחק, של הסגולה האלוקית העוברת מאב לבנו, אלא שכעת היא מופיעה בפנים חדשות.
בחירת משה רבינו למנהיג העם "החדש" מדגישה את העובדה ש"לא המדרש עיקר אלא המעשה". דווקא הנביא, שלכאורה עיקר כוחו בפה, צריך להיות מוערך לא בשל יכולתו לרכוש את לב ההמונים בדברים נבובים, אלא בשל קיום השליחות שהוטלה עליו מאת הקב"ה, להתריע כנגד קלקוליה המוסריים של החברה ולעשות לתיקון אורחותיה.
"והאלהים יבקש את נרדף". פסוק זה היה ליסוד מוסד בעולמה של תורת ישראל. בעוד שדתות אחרות מפארות ומרוממות את בעלי הלשון, הרטוריקנים המהוללים, הנואמים חוצבי הלהבות, מדגישה התורה את "כובד הפה והלשון" של משה רבנו, מנהיגם של ישראל: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל ה' : בִּי אֲדֹנָי לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי גַּם מִתְּמוֹל גַּם מִשִּׁלְשֹׁם גַּם מֵאָז דַּבֶּרְךָ אֶל עַבְדֶּךָ כִּי כְבַד פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן אָנֹכִי. וַיֹּאמֶר ה' אֵלָיו : מִי שָׂם פֶּה לָאָדָם אוֹ מִי יָשׂוּם אִלֵּם אוֹ חֵרֵשׁ אוֹ פִקֵּחַ אוֹ עִוֵּר הֲלֹא אָנֹכִי ה' " (שמות ד, י-יא).
פרשני המקרא נחלקו בשאלה מה היה בדיוק מומו של משה. (אכן, מקצת הפרשנים, דוגמת הרשב"ם, הבינו שאין הכוונה למום גופני אלא לחוסר הכרת הלשון המצרית). רבי יוסף בכור שור, מבעלי התוספות, אומר, כי בכוונה תחילה לא ריפא הקב"ה את מומו של משה, וכביכול אמר לו : "אם הייתי רוצה – הייתָ מדבר יפה, אבל איני רוצה כי זה כבודי". רצונו של ה' מתקיים גם שבשכלנו אנו חושבים שההיפך הוא הנכון.
לצד זה, מדגישה התורה שגם אדם עם מוגבלות כלשהי – במקרה זה הפרעה בדיבור – עשוי וצריך להיות מוערך בשל תכונותיו האמיתיות ולא בשל מומיו החיצוניים.
בחירתו של משה רבינו מחדדת את העובדה שהיתוו לנו חז"ל במסכת אבות : " לא המדרש עיקר אלא המעשה". מעשיו ושליחותו של משה הם הקובעים ולא דיבורו. ומשה רבינו עשה את שליחותו על הצד הטוב ביותר, שהקב"ה מעיד עליו בתורתו הקדושה : "ולא קם כמשה נביא בישראל" (דברים).
כולנו תפילה לקב"ה להצלחת עם ישראל ולהצלחת חיילי צה"ל – ה' ישמרם ויפיל שונאנו תחתיהם. חיזקו ואימצו.
ר' רפאל מיכאלי הי"ו אשדוד
