פרשת 'שופטים'
בפרשתנו מוזכר הדימוי בין אדם לבין העץ, "כי האדם עץ השדה" (פרק כ פס' י"ט). על דימוי זה כתבו רבותינו כמה וכמה פירושים, שמהם נלמד שבדומה תכונותיו של העץ כך הוא האדם.
הגאון ר' ירוחם ממיר זצ"ל בספרו דעת תורה כתב שהתורה רוצה לומר לנו כאן שיסוד וגידול האדם הוא כעץ השדה. השלב הראשון הוא הזריעה והקליטה בקרקע. אחר כך יש התהוות של השורשים, ומזה יוצא אילן גדול- גזע, ענפים ועלים, ולבסוף הפירות.
כך הוא האדם הן מבחינה גשמית והן רוחנית, ונבאר: מבחינה גשמית הזריעה והקליטה היא ביאת האדם לעולם, לאחר מכן השורשים- האדם עושה את צעדיו הראשונים בעולם עד ליצירת הגזע שהוא העמידה בכוחות עצמו ולבסוף הפירות שאלו הם צאצאיו.
בפן הרוחני ניתן לדמות את שלבי גדילת העץ לעבודת המידות של האדם וללימוד התורה. כמו שהזרע נטמן באדמה והוא לא גלוי לעיני כל, כך היא תחילת עבודת האדם, עליו לזרוע ולקלוט אותם בנפשו ובאישיותו ולעבוד על כך בינו לבין עצמו, ולהשריש אותם כדי שיהפכו להיות חלק ממנו שלא כל 'רוח' שתבוא תוכל לעקור את כל מה שעבד עליו. כדברי המשנה באבות (פרק ג' משנה כ"ב) "כל שחכמתו מרובה ממעשיו למה הוא דומה? לאילן שענפיו מרובין ושורשיו מועטין והרוח באה ועוקרתו והופכתו על פניו…אבל כל שמעשיו מרובין מחכמתו למה הוא דומה? לאילן שענפיו מועטין ושורשיו מרובין שאפילו כל רוחות שבעולם באות ונושבות בו אין מזיזין אותו ממקומו". פירוש: כל זמן שעבודת ה' נעשית בצורה חיצונית מן השפה ולחוץ ולא לשם שמים אזי כל ניסיון אפילו הקטן ביותר שיבוא על האדם יערער את כל עבודתו ויהפוך את הקערה על פיה. אבל אם שורשיו של האדם חזקים והוא חזק ובטוח בדרכו וזה ע"י שהשריש את הדברים לתוכו אזי אפילו הניסיון הקשה ביותר לא יצליח להזיז ולהניא אותו מדרכו.
זהו בעצם קיומו של עמ"י שהרי העולם עומד על שלושה דברים שאלו הם מידותיהם של האבות הקדושים: על התורה שזה יעקב, על העבודה שזה יצחק ועל גמילות חסדים שזה אברהם. בזה שיש לנו, עמ"י שורשים כאלה חזקים וטובים שום "רוח" לא תעקור אותנו.
המסילת ישרים פותח את ספרו בשער הגאווה ואח"כ הענווה. מפה אנו רואים שמידת הענווה היא היסוד לכל המידות ואת זה מצינו אצל העץ, שכששמים את הזרע הוא נמצא באדמה, במקום כביכול נמוך ושפל ואח"כ נהפך לאילן איתן. כך האדם, אם יתמיד לדבוק במידת הענווה מתחילת דרכו בסופו יהפוך לאדם איתן שמניב
פירות לתפארת.
דוד המלך בתהילים פרק צ"ב ממשיל את הרשעים לעשב: "בפרוח רשעים כמו עשב" ואת הצדיקים לעץ: "צדיק כתמר יפרח כארז בלבנון ישגה" ונעמוד על ההבדלים ביניהם. מעלת העשב שהוא צומח מהר בשונה מהעץ שלוקח לו זמן ממושך. ומצד שני כשהעץ גדל כבר הוא נשאר לאורך זמן וכל שנה פירותיו מתחדשים, בשונה מהעשב שכשהוא נקטף נגמרת חיותו ואין לו המשך. ולכן הרשעים נמשלו לעשב משני סיבות: א- דרך החיים שלהם קלה יותר ב- אין להם המשכיות. בשונה מהצדיק שדרכו היא בעמל רב והוא זוכה להמשכיות. ומדוע זה כך? כי דבר שהולך בקלות גם נגמר מהר מאוד ואין לו המשכיות, מה שאין כן דבר שעמלים עליו אולי לא רואים מיד את התוצאה אך לאורך זמן זה מה שנשאר.
ונסיים בדבר אחרון שניתן ללמוד מההשוואה בין האדם לעץ. הגאון ר' עקיבא איגר זצ"ל התבטא: "לא נהייתי ר' עקיבא איגר אלא בזכות השישי- שבת". פירוש הדברים, ר' עקיבא איגר בהיותו בישיבה היה לומד ברצף בלי להפסיק בימי שישי- שבת. וההמשכיות היא זו שהביאה אותו להיות גאון וגדול בתורה. את תכונת ההמשכיות מצינו אצל העץ שממשיך להתקיים ולהתחדש.
ומזה נלמד לכל דבר בחיים שע"י ההתמדה וההמשכיות נגיע להישגים בעז"ה.
שבת שלום!
הרב אליהו גגולא הי"ו מחיפה
