פרשת יתרו
במעמד הר-סיני נתן לנו הקב"ה את עשרת הדיברות. בדיברות הללו כלולים דברים שיש ביניהם פער גדול ביותר: הדיברות הראשונים – "אנוכי", "לא יהיה לך" וכו' – עוסקים בעניינים העמוקים ביותר באחדות האלוקית, ואילו בהמשך מפורטים ציוויים פשוטים, כמו "לא תרצח" ו"לא תגנוב", ציוויים המובנים מאליהם גם בשכל אנושי ממוצע. מדוע כלל הקב"ה בתוך עשרת הדיברות את שני הקצוות, שני סוגי הציוויים הללו? אלא בכך בא לידי ביטוי החידוש הנפלא שחולל במתן תורה – החיבור בין התחתונים לעליונים. זה עיקר עניינו של מעמד הר-סיני, יצירת החיבור בין הדברים העליונים ביותר ובין הדברים התחתונים ביותר.
חיבור זה נעשה בשני כיוונים: א) "העליונים ירדו לתחתונים"; ב) "התחתונים יעלו לעליונים". רצונו של הקב"ה, שהעניינים העליונים ביותר ירדו עד הדברים התחתונים ביותר. גם בציוויים כמו "לא תרצח" ו"לא תגנוב" צריך להיות מורגש היסוד האלוקי – "אנוכי ה' אלוקיך". גם ציוויים פשוטים ויסודיים צריך יהודי לקיים בגלל הציווי האלוקי, ולא משום שהשכל האנושי מבין כך. זה צריך להיות הטעם העיקרי לקיום המצווה – העובדה שזה ציווי של הקב"ה.
הפרדה בין "לא תרצח" לבין "אנכי ה' אלוקיך", ומסירת הציווי לשיקוליה של בינת אנוש, מסוכנת ואינה מתאימה לרצון ה'. ראשית, אי-אפשר לסמוך על השכל, משום ש"על כל פשעים תכסה אהבה", ואהבתו של האדם לעצמו עלולה לבלבלו, עד ששכלו 'יבין' שהעברה היא אפילו 'מצווה' (ובוודאי לא יהיה אפשר להישמר מ'לא תרצח' ו'לא תגנוב' בדקות, כמו שפיכת דמים על-ידי 'הלבנת פני חברו' או 'גנבת דעת'). נוסף על כך, אם יקיים את המצווה בגלל שכלו, יחסר האיחוד בין שכל האדם לבין רצון הקב"ה, והלוא כל המשימה שהקב"ה נתן לאדם – לאחד את כל מעשיו, אפילו הפשוטים ביותר, עם "אנוכי ה' אלוקיך", ושנקיים גם את המצוות השכליות מתוך קבלת עול מלכות שמים.
אך גם בזה לא דיי. צריך ש"התחתונים יעלו לעליונים". הקב"ה רוצה שגם בני-האדם הנחותים ביותר, מי שמצד עצמם מסוגלים למעשי רצח וגנבה, עד שצריך להזהירם, בקולות וברקים, "לא תרצח!" ו"לא תגנוב!" – גם מהם נדרש ש"יעלו לעליונים". גם הם צריכים להגיע להבנה ולידיעה באלוקות, ב"אנוכי ה' אלוקיך". יהודי נדרש להתעלות ולהתרומם, עד שיגיע לתחושה ולהכרה ש"הוי'" הוא "אלוקיך" – ששם הוי', המייצג את "היה, הווה ויהיה כאחד", האלוקות שלמעלה לגמרי מהבריאה, שגם דרגה עליונה זו תהיה "אלוקיך" – האלוקים שאתה יכול להשיגו ולהכילו בפנימיותך. (לקוטי שיחות)
