פרשת תרומה
אֶחָד הַמַּרְבֶּה וְאֶחָד הַמַּמְעִיט
הקדמת שקלים לגאולת חודש אדר הינה ביטוי לכך שהתרומות הקצובות והמוגבלות של מחצית השקל, מהוות תיקון לספק העמלקי המקונן בישראל "היש ה' בקרבנו אם אין". התורה ירדה לסוף דעתו של אדם, שכאשר אדם נותן את כל מה שיש לו לקודש, ולא מותיר לעצמו דבר, מוכרח שיהיה מעורב בכך עמלק. הלחץ והשאיפה לתת הכל, ולמחוק כל שייכות, מעידים על הספק הגדול האוחז באדם המתמסר, שמא גם אם נתן את כולו, נותר בו משהו שלא נתן. אם לאחר התרומה, עדיין מקונן חשש בקרב האדם על שלא נתן מספיק, אין אות גדולה מכך, כי עדיין חי בקרבו ספק "היש ה' בקרבנו אם אין", הן לגבי כוונתו לשם שמיים בכל מה שכבר נתן, והן לגבי שווי תרומתו שנתן עד כה. באופן זה מדריכים חז"ל לגבי הצדקה, כי "המבזבז אל יבזבז יותר מחומש" (כתובות סז(: זאת, מפני שהרצון לתת הכל, מעיד על הספק במעלה של מה שכבר ניתן, ועל הספק בכוונה לשם שמיים. לאמיתו של דבר, עיקר התרומה אינה בכמות- הממעיט או המרבה, אלא דווקא באיכותה- "ובלבד שיכוון לבו שמים" (מנחות קי.)
באותו אופן, בכל תחומי עבודת ה', אנו צריכים להיזהר מן הספק העמלקי "היש ה' בקרבנו". אדם המרבה בעבודת ה' ונותן את עצמו לה' יתברך- מניח תפילין, מתפלל, קובע עיתים לתורה ועוסק בעניינים של קדושה, הוא אמנם מרבה בעבודת ה', אך לעיתים דווקא על ידי כך, הוא מטיל ספק בכל מעשיו לגבי יכולתו לעבוד את ה' כראוי ובכוונתו לשם שמיים. מידות העצבנות, החרדה וחוסר האמון שאדם כזה מגלה, הינן תכונות עמלקיות שאינן תואמות כלל את עבודת ה' האמיתית, אשר צריכה להיעשות בחיות ובשמחה, כמו אותו חכם "דהוא קבדח טובא" (שהיה מבודח מאוד), רק מפני שלבש תפילין (ברכות ל:)
הקב"ה הקדים את השקלים שלנו לשקליו של המן הרשע, כדאיתא (מגילה יג:) כתיקון לעמלק. תרומת השקלים המוגבלת ומדודה מלמדת, כי הנתינה שלנו לעבודת ה' חייבת להיעשות מתוך שנכוון ליבנו לשמיים. הן הממעיט והדל, קל וחומר המרבה והעשיר, ומתוך ביטחון שבמעשינו הוצאנו את רצונו יתברך לפועל.
לעומת תרומת נדבת הלב, "כל איש אשר ידבנו ליבו", השייכת לתחום ה"נשמע", מצווה אותנו התורה בתרומה, מוגבלת ושוויונית של מחצית השקל, "העשיר לא ירבה", כהמשך של "נעשה". תרומת מחצית השקל מחדירה בלב התורם כי אין כל חשיבות לריבוי התרומה אלא עיקרה הוא בכוונת הלב. תרומה של מחצית השקל מדויקת, מחדירה בלב הנותן את עיקר כוונת התרומה, בעשיית רצון ה' לשם שמיים וללא כל פניה, אך לא פחות מכך, ללא עצבנות או ספק. תרומה זו, מחזירה את האדם לבטחון שב"נעשה" שלפני ה"נשמע".
בתרומת מחצית השקל אשר שימשה לעשיית מאה אדני המשכן, מתגלה מעלה עליונה מזו של נדבת הלב. סכום מחצית השקל שנתן כל אחד ואחד מישראל והשוויון המתגלה בו, ללא כל הבדל בין משה רבנו לדתן ואבירם, מהווה את בסיס האדנים של המשכן. מצד יסוד המשכן, אין כל הבדל בעבודת ה' בין גדול הנביאים והצדיקים כמשה רבנו, לחוטאים הגדולים ביותר כדתן ואבירם. אין אף כל הבדל בין אלו הנותנים מחצית השקל מרצונם, לבין אלו שכופין אותם לתת מחצית השקל. אמנם נראה בחיצוניות כי הכפייה נעשית הפוך מרצונם, אך באמת הרצון המתגלה לאחר הכפייה, הוא אכן רצון אמיתי: "כופין אותו עד שיאמר רוצה אני" (בבא בתרא מז:) מהבחינה הזו, "אחד הרוצה ואחד הכפוי, ובלבד שיכוון ליבו לשמיים". כלומר, בנתינת מחצית השקל זהה, נעשית אף הכוונה לשם שמיים זהה- הצדיקים כחוטאים והנותנים מרצון כמו הנותנים בכפייה. כל אדם מכיל בקרבו צדיקות כשל משה רבנו ורשעה כשל דתן ואבירם. כאשר יש באדם רשעות כשל דתן ואבירם הספק העמלקי המחלחל בו, אכן מערער את בטחונו במציאות ה' בקרבו. על כך באה תרומת מחצית השקל להורות כי כל אחד במקומו, "בכל מקום שהם"- בקרבו קדוש. גם אדם הנמצא בשפלי שפלות, והספק לא נותן לו מנוח, שמא כל מעשיו אינם באמת לשם שמיים, וכל עבודת ה' שלו אין בה כל אמת, על אף כל זאת- "לעולם ימוד אדם עצמו כאילו קדוש שרוי בתוך מעיו" (תענית יא.) זאת באה מצוות שקלים ללמדנו.
הרב רפאל טטרוא הי"ו מירושלים
