פרשת 'בא'
"דבר נא באוזני העם וישאלו איש מאת רעהו ואשה מאת רעותה כלי כסף וכלי זהב"[יא-ב]
– הרכוש האמיתי –
אין נא אלא לשון בקשה, בבקשה ממך הזהירם על כך שלא יאמר אותו צדיק אברהם "ועבדום ועינו אותם" קיים בהם [בראשית טו-יג]"ואחרי כן יצאו ברכוש גדול לא קיים בהם" [רש"י]
הדברים לכאורה תמוהים: וכי בלי אמירה של אותו צדיק לא היה הקב"ה מקיים הבטחתו? וכי הבורא אומר ולא עושה?
אולם ניתן לבאר את הדברים על פי משל המובא בספר "ברית אברהם" להרה"ג אברהם וובר הלוי שליט"א.
נער אחד השכיר את עצמו להיות משרת אצל בעל בית מסוים, ככלות זמן עבודתו נתן לו בעל הבית שטר וצ'יק בסכום דמי שכירותו, המשרת סירב לקבל את השטר ורצה שישלם לו בכסף מזומן, שלח בעל הבית והזמין את אבי המשרת ואמר לו: האם יש רמיה בשטר זה שהנני נותן לבנך?
ענה אבי הנער: אמנם בוודאי שהשטר הזה חוקי וראוי לגביה באופן מיידי, אבל הנער הזה אינו מבין.
בשטרות, כסף מזומן הוא מבין את ערכו, מכוון שאפשר באופן מיידי להשתמש בו. הנמשל: באמת כוונת הקב"ה באומרו "ואחרי כן יצאו ברכוש גדול" הייתה על הרכוש הרוחני והניצחי, וזה אשר אמר הקב"ה, עם ישראל הרגישו את עול השיעבוד. כמו שכתוב "ועבדום ועינו אותם". קיים בהם, ואילו "ואחרי כן יצאו ברכוש גדול" לא קיים בהם, כיוון שהם לא יבינו לפי מצבם הרוחני, שאי אפשר לשערו לא בזה ולא בכסף ומטמונים. אכן הרכוש האמיתי רק חכם לב יבין ובעין שכלו יראה, לפי שאין ערך אמיתי לאדם בכל עמלו פרט לערך התורה, על ערך זה יש לעמול, וזה הנשאר בידי האדם לעד ומגן עליו. לדעתי אנשים משקיעים זמנם ומרצם על דברים חולפים של הבלי העולם הזה. בפרקי רבי אליעזר [לד] נאמר: שלושה אוהבים יש לו לאדם בחייו ואלו הם: בניו ובני ביתו, ממונו, ומעשיו הטובים, ובשעת פטירתו של האדם הוא אומר לבניו ולבני ביתו: בבקשה מכם, בואו והצילוני מדין המוות הרע הזה! והם משיבין ואומרים לו, וכי לא שמעת שאין שלטון ביום המות? הם רק יכולים ללוות אותו עד לקבר. אחרי כן בא לממונו ואומר לו: הרי אהבתי אותך אהבת נפש וטרחתי עליך הרבה לילה ויום, בבקשה פדני מן המוות הזה והצילני. והוא משיב לו: "לא יועיל הון ביום עברה" [משלי יא-ב] כלומר הון לא יכול להצילך, אלא לך לשלום ותנוח על משכבך ותעמוד לגורלך לקץ הימין.
אח"כ מכניסים מעשיו הטובים ואומר להם: באו והצילוני מן המוות הזה והתחזקו עימי ואל תניחוני לצאת מן העולם הזה שעדין יש לכם תוחלת [רווח] אם אנצל, וכך אומרים לו, לך לשלום "והלך לפניך צדקך וכבוד ה' יאספך" [ישעיה נח-ח]. הגמרא במסכת [סוטא ג.] אומרת: אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יוחנן כל העושה מצוה אחת בעולם הזה מקדמתו והולכת לפניו לעולם הבא שנאמר "והלך לפניך צדקך" וכל העובר עברה אחת מלפפתו והולכת לפניו ליום הדין שנאמר "ולפתו אורחות דרכם יעלהו בתוהו ויאבדו" [איוב נח].
הסביר הגר"ע יוסף שליט"א: מדוע במצוות נאמר מקדמתו והולכת לפניו לפי שממצוות נבראים מלאכים והם הולכים לפניו להגן עליו כמו החיילים שהולכים לפני המלך או השר, הם הראשונים שעומדים כחומה בצורה להגן עליו ואילו בעבירות נאמר "מלפפתו והולכת עמו" למה הדבר דומה? לשוטרים הלוקחים פושע או רוצח שיש חשש שמא יברח, לפיכך קושרים אותו באזיקים ומושכים אותו לבית הכלא ולבית המשפט, ומחזיקים בו לקושרים אותו, שלא יברח. כן הדבר כאשר אדם עושה עבירה, הוא בורא מלאכי חבלה המקטרגים עליו ומחזיקים בו וקושרים אותו שלא יברח ויגיע עימם עד ליום הדין, ושם משמיעים הם את טענותיהם כיצד ומדוע נבראו.
על כן חכם עיניו בראשו יראה את הנולד ירוץ אחרי התורה והמצוות כמו הצדיקים אשר יודעים מהו עיקר ההנאה ומשקיעים במקום הנכון, ומי שיש יראת אלוקים בקרבו,היאך יחליף עולם עובר בעולם שקיים לעד? יחשוב האדם מדוע הגיע לעולם הזה, שעליו הוא יגע כל חייו וסובל ייסורין וצער עד יומן האחרון. הרי מה הוא יקח מכל ממונו? הכל הוא ישאיר אחריו .
הרמח"ל בספרו "מסילת ישרים" יסוד החסידות ושורש העבודה התמימה הוא שיתברר ויתאמת אצל האדם מה חובתו בעולמו, ולמה צריך שישים מבטו ומגמתו בכל אשר הוא עמל כל ימי חייו, ואם היה יודע ערכן של המצוות ודאי היה נוהג אחרת, רק שהשטן הוא היצר הרע מסמא את עיני האדם ואינו מאפשר לו לראות את המצב האמיתי.
הרה"ג יהודה צדקה זצ"ל הביא משל נאה על זה. משל לסוחר שנסע בספינה כדי לקנות סחורה, והנה בלב ים קמה רוח סערה והאוניה נשברה, וכל כספו נפל למצולות ים, והנה הסוחר הזה נאחז בקורת עץ אחת, שהביאו לאי שומם שבה אין נפש חיה, והיה מהלך באי ואוכל מפרי העץ, ושותה מי מעיינות שנתגלו באי השומם. והנה באחד הימים נגלה לעיניו נאות מדבר, ושם היו אבנים טובות ומרגליות והסוחר חשב לתומו שאלה הם אבנים יפות ותו לא, והחליט לקחת לבניו הקטנים שישחקו בהם, ואמר בלבו שאם לא זכה להביא סחורה לביתו, אולי אם יהיה לו סיכוי להנצל מהמקום הזה ולהגיע לביתו לפחות יביא אבנים יפות כמזכרת לבניו הקטנים, אלא שלאחר מכן כבדו עליו האבנים הללו והוא זרק אותם לכל רוח. אחרי 3 חודשים הגיעה אליו ספינה, והסוחר ניפנף לה עד שהקברניט ראה אותו, ולקחה אותו למקום מגוריו, ובהגיעו לביתו היתה שמחה גדולה על שהגיע בריא ושלם, והנה אשתו שלקחה את בגדיו כדי לכבסן, מצאה בבגדיו כמה אבנים יפות קטנות, והיא שהבינה קצת באבנים טובות, לקחתן לבורסת היהלומים, הסוחרים שראו את האבנים התפעלו מאוד ונתנו לה סכום גדול עבורם, וכשנודע לה שנתעשרו עושר גדול, הלכה והודיעה לבעלה, והוא כששמע זאת נתעלף והחל לבכות כאשר מכה על ראשו בידיו, וכששאלה אותו אשתו לפשר מעשיו, הודיע לה שמאותן אבנים טובות היו בחיקו למכביר, ורק הוא בעצלנותו וחוסר ידיעתו זרקן לכל רוח ואיך לא יבכה שאיבד טובה הרבה. והנמשל: אדם יורד לעולם הזה ומגיעין לידיו אבנים טובות ומרגליות שהם התורה והמצוות, אבל הוא לרוב עצלנותו וטמטום שכלו, מפנה לבו לאסוף רק כסף וזהב ותאוות העולם הזה, ולאחר ימים ושנים כשיבוא יומו ויראה בעיניו ערך כל מצוה, ודאי אין לשער גודל הצער שיאחזנו, על שזילזל במצוות כל כך, ולא נתייגע בעסק התורה והמצוות, והלכו כל ימיו לבטלה. על כן ידע האדם מהו הרכוש האמיתי שכדאי לו לצבור ובמה כדאי שישים מגמתו כל ימי חייו.
מאת ר' יוחנן מלוד
