פרשת שמיני
"יין ושכר אל תשת"
בפס' זה התייחד הדיבור לאהרן הכהן ומדוע א. לנחמו על מות שני בניו. ב. כי ענין זה שייך דוקא לכהנים. "חוקת עולם לדורותיכם" אומרת ע"כ הגמ' במס' שבת, ד-יין עד גיל 40 לא בריא, אלא צריך לאכול ולשתות טוב דברים בריאים, לאחר גיל 40 ראוי להחליף, להוריד בכמויות האוכל ולשתות הרבה יין. (דהרי ראינו שיין בריא כיום). מסופר על הגאון די מודינא, אשר חי באטליה לפני כ – 300 שנה, אשר היה מאוד אוהב יין אפי' לפני גיל 40. אמרו לו, איך הנך מסתדר עם הגמ' בשבת, אמר להם, כ' במשנה באבות – "בן 40 לבינה", כלומר מתי אדם מקבל שכל משכר – בגיל 40 ולכן אז הוא מתחיל להבין ביין, אמר להם, אני עוד לפני גיל 40 הבנתי את טעם היין ולכן שותה אני עוד לפני גיל 40. ועוד אמר פעם, אומרים העולם דיש ליין שבעים טעמים, דיין גימטריא 70, ואני אומר, דשבעים טעמים יש ליין, אך טעם היין משובח מכולם.
אותו גאון זצ"ל היו לו הרבה צרות, אשתו נטרפה עליה דעתה ובנו שלח ידו בנפשו עוד ועוד ייסורים ולכן היה דבוק ליין. הוא חיבר מס' ספרים ובאחד מביאוריו לפס' הנ"ל פירש כך: "יין ושכר אל תשת" – ב"אל" ישנו פָ סֵ ק, כלומר ישנם אירועים שכן מותר לשתות יין, ומתי . . "אתה ובניך איתך", כשאתה מחתן הבנים, תשת יין, "בבואכם אל אהל מועד", כשאתה חונך הבית, תשת, "ולא תמותו", ואם ניצלתם ממות, ג"כ תשת, בסעודת ההודיה, "חוקת עולם לדורותיכם" הוי סעודת ברית, "דחוקה" הוי ברית. "ולהבדיל בין הקודש ובין החול", בהבדלת מוצ"ש צריך להבדיל על היין. "ובין הטמא ובין הטהור", פירוש בין המן למרדכי, בסעודת פורים ג"כ צריך לשתות יין. "ולהורות את בנ"י", פירוש בסעודת סיום ג"כ צריך לשתות יין. ע"כ.
"במותם יטמא"
פרשת השרצים הטמאים בתורה פותחת ב- 8 השרצים המטמאים במותם. כדוג' החולד, העכבר… שואל ר' בחיי מדוע הנחש לא מופיע ברשימה זו. הרי כ"ש דהנחש היה חייב לטמא במותו דהרי הוא שיא הטומאה, הוא זה שהביא טומאה לעולם. ומתרץ דדוקא אמרה התורה דלא יטמא הנחש דהרי אם יטמא, יפחדו אנשים להרגו דלא יטמאו וכן כל השרצים המסוכנים לא נכללו ברשימה.
עוד ממשיכה התורה לפרט על שרץ המים ושרץ העוף. ונשאלת השאלה: שני אנשים באו לביה"ד בשאלה: האחד אכל כזית איסור וביה"ד פסק לו מלקות 1. השני אכל פחות מכזית איסור וביה"ד פסק לו 500 מלקות, הכיצד? איפכא מסתברא! והתשובה, הרי התורה אסרה "בריה". כלומר, מי שאכל נמלה, אע"פ שאכל פחות מכזית איסור, חייב לאו. ולכן אותו א' שאכל פחות מכזית איסור, הכוונה שאכל לפחות 100 נמלים, ולכן התחייב ב – 500 מלקות. ושאלה שניה! שני אנשים באו לביה"ד ושאלתם בפיהם: האחד אכל 100 נמלים וחייבו אותו 500 מלקות. השני אכל 100 נמלים ולא חייבוהו כלום. הכיצד? ולפי מה שהסברנו, פשוט! הראשון שחייבוהו אכל 100 נמלים שלימות. והשני אכל רסק! ומסופר דבאו פ"א לחזו"א בשאלה. הכינו לסעודת חתונה גפילטע פיש, ולאחר הטרחה המרובה ולפני הגשתם לאורחים, נזכרו העורכים שהדגים כלל לא נבדקו. ורצו לחזו"א לדעת מה יעשה לו?! חשב החזו"א, הרי אין זה בריה, אלא רסק ורסק בטל ברוב, והרי היה שם רוב! ופסק להם להיתר, ולפני שיצאו מפתח הבית, פתאום החל החזו"א לרעוד וצעק: "שרץ המים, שרץ המים"! ואמר להם, רבותיי חוזר אני בי, לכו שאלו רב אחר. איזה רעד וחרדה מלהתיר איסור!
ומכאן הוראה לכל אלו המקלים בבדיקת ירקות, פירות, ופירות יבשים במיוחד, רבותיי, על תולעת אחת חייבים ל"ט מלקות! והכיצד נקל באיסור חמור זה, שהרי מחזיר להבדיל, נמנעים מאכילה, ששם רק כזית הוי עונש מלקות וכאן בכל תאנה ותאנה או בעלה פטרוזיליה לא בדוק אדם יכול להתחייב מלקות אינספור! וה' יצילנו מזה!.
הרב אילן שמילה הי"ו מלוד
