פרשת ראה
לקדש את החומר או לדכאו ?
"ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה. את הברכה אשר תשמעון אל מצוות ה' אלוהיכם וכו' והקללה אם לא תשמעו אל מצוות ה' וכו' ".
כל ימי חייו האדם נמצא במלחמה, ונקודת הבחירה שלו משתנת בהתאם למצב הרוחני בו הוא שרוי. הלוגיקה של הדברים פשוטה. לא יעלה על הדעת שהניסיונות של ילד קטן, יהיו שווים לאלו של אדם בוגר. וכמו כן בהשגות רוחניות, אדם הרחוק משמירת תורה ומצוות, דרגת בחירתו שונה ממי שחי על פי התורה ודבק ברצון ה'.
וידועים דברי ר' בחיי בעל חובת הלבבות שאמר לחיילים שחזרו משדה הקרב, כי כעת סיימתם את המלחמה הקטנה ועכשיו אזרו חלציכם למלחמה הגדולה. ולתמיהתם הבהיר, שכוונתו למלחמת היצר שהיא הקשה ביותר בחייו של האדם.
אלא שהיחס ליצה"ר דרוש בירור. הנה בקרב החוגים "הדתיים" יותר מתוך מאמיני האיסלאם והנצרות, רווחת הדעה כי יש לדכאו ולהשפילו כמה שיותר, ולא לאפשר לו להגשים את רצונותיו. מנזר השתקנים והיחס אל נשים באוכלוסיות אלו הם דוגמאות קטנות המעידות על כך, כמתואר בספרי שונים.
אך מעניין לראות כי היהדות מפתיעה ביחסה לכל סוגיות עדינות אלו, (אל תתנו לתקשורת לסלף את האמת) אין אפשרות אמנם לפתוח בבמה מכובדת זו את כל הנושאים באשר הם ארוכים ומורכבים, אך נדון על הגישה. הגמרא בסנהדרין צא' מספרת על רבי ואנטונינוס קיסר רומי שהיו חברים טובים. פנה אנטונינוס לרבי ואמר כי יש לו רעיון שעל ידו יוכלו הגוף והנשמה לפטור עצמם מן הדין. הנשמה תטען – כי מאז שנפרדה דרכנו אני פורחת כציפור ללא מנוחה, כך שאינני יכולה לפעול כלום וממילא אין לדון אותי. לעומתה יטען הגוף – כי מאז שעזבה אותי הנשמה הנני מוטל בקבר כאבן שאין לה הופכין, ואף אותי אין לדון. ענה לו רבי אמשול לך משל למה הדבר דומה. למלך שהיה ברשותו פרדס של תאנים עסיסיות, שכל הרואה אותם לא יכול שלא לטעום מהן. אלא שלהשאר שם כמובן הוא לא יכל, הלכך העמיד הוא שני שומרים אחד עיוור, והשני פיסח(חסר רגליים). והנה בעוד הפיסח סוקר את הגן במבטו נתקל הוא בתאנים העסיסיות, אך דא עקא לטפס לקחתן הוא לא יכול. מיד קורא הוא לעיור ואומר לו כי הוא לא משער בחלומותיו הוורודים במה מדובר. כך שלאחר תיאור קצר נשא העיוור את הפיסח על כתפיו, וכך חלקו השניים את השלל. לימים מגיע המלך לביקורת ורואה את מה שחוללו השניים. לחפותו טען העיוור – וכי יש לי עיניים לראות. ולעומתו טען הפיסח – הרי אין לי רגליים לטפס. הלך המלך והרכיבם זה על כתפי זה, וכך דן אותם. כך יהיה עם הגוף והנשמה לעתיד לבוא הקב"ה יחבר בינהם ואז ידון אותם.
אומר הר' וולבה זצ"ל בספרו עלי שור – העיוור בסיפור הוא הגוף שפועל מתוך אינסטינקטים ובמטרה להשיג את השקט הרגעי, אך אינו מכיר בתכלית המעשים ותוצאותיהם. לדוגמא כשהאדם רעב יש לו דחף לאכול, וכשהוא עייף מתעורר הצורך לנוח, אך הגוף אינו יודע לשם מה המנוחה או האכילה. ואילו הנשמה נמשלה לחיגר כיון שעם כל יכולת ההכוונה שלה להצמיד לכל נושא מטרה, ולצקת תוכן לכל פעולה, כל זמן שאיננה במסגרת הגוף היא לא יכולה לפעול כלום. רק שיתוף הפעולה של השניים שחשוב לציין כי הוא נכפה עליהם מלמעלה (כמאמר המשנה באבות "על כורחך אתה חי") בכוחו ליצור ולפעול בזה העולם לטוב או למוטב, ובהתאם לזה ידונו אותם. ממילא אין להם אפשרות להפטר מן הדין.
התורה לא גורסת בשום אופן להדחיק ולדכא את הגוף, הואיל וזו מציאות מוגמרת שלאדם יש את צרכיו ובכללם אף אלו שאינם נעלים וסימפטיים. ללא אוכל ושתיה אין יכולת להתקיים, וללא התאוה לא תהיה המשכיות לעולם. אך התורה כן דורשת ומכאן נגזר האושר למי שנוהג כך, להתנהל לאורה ומתוך מינון סביר ונכון אותו היא קבעה. מעניין לראות כי דוקא בשבתות וימים טובים נצטוינו להתענג במאכל משתה ועוד. כמו כן התורה דורשת מהאדם להקים בית, ולחיות בשלום ובנחת, וכן עליו להרחיב את משפחתו ולהעמיד את דור ההמשך. וכי יעלה על הדעת שהדברים אסורים או פוגעים ביכולתו של האדם להעפיל לפסגות רוחניות. ודאי שבורא עולם לקח הכל בחשבון, ומתוך היכרותו הבלעדית עם הרבדים העמוקים ביותר בנפש האדם, אסר את שאסר והתיר את שהתיר. אם כי הואיל וסוף סוף החיבור והעיסוק התמידי בחומר מגבירה את עוצמתו, ככל שהאדם מרומם יותר, מעצמו הוא אינו חפץ להיות נשלט אלא שולט, מה שמוביל אותו למעט בתלות בחומר מתוך רצון לגשת אל הקודש פנימה. הנה לנו כי גישת היהדות איננה התנזרות אלא שימוש נכון ומושכל שמביא תוצאות ברוכות. וכמו שאנו מבינים שדיאטה גשמית מביאה לבריאות, כך דיאטה רוחנית מכשירה את היכולת לבריאות רוחנית. אך שוב בצעדים של עקב בצד גודל ולא מתוך דילוג על כל השליבות.
בהצלחה.
הרב מיכאל מירון הי"ו מבית שמש
