פרשת 'שמיני'
" זאת החיה אשר תאכלו…. אך את זה לא תאכלו…."
הפרשה שלנו מדברת על מאכלות אסורות. צריך להבין למה התורה אסרה אותם. הרמב"ם במשנה תורה בסוף ספר הטהרה מציין שהטומאה והטהרה גזירת הכתוב הן ואינם מהדברים שדעתו של אדם מכרעת והרי הן מכלל החוקים. וכן הטבילה מן הטומאה מכלל החוקים היא. שאין הטומאה כטיט ולכלוך שיעברו על ידי המים אלא גזירת הכתוב היא .
בנושא שלפנינו כותב הרב יצחק אברבנאל: איסור המאכלים שאסרה תורה כבר חשבו רבים מהמפרשים שהוא מפני בריאות הגוף ורפואתו. וחלילה לי להאמין כן. לפי שאם כן הדבר היה ספר תורת האלוקים במדרגת ספר קטן מספרי הרפואה. וגם עינינו רואות כי האומות האוכלות בשר חזיר השקץ והעכבר ושאר בעלי חיים טמאים כולן הן חזקות אולם התורה האלוקית לא באה לרפא את הגוף ולדאוג לבריאותו אלא לדאוג לבריאות הנפש ולרפא תחלואיה. לכן אסרה את המאכלים לפי שהם מתעבים ומשקצים את הנפש הטהורה.
ומוסיף על כך רבי יצחק בן משה עראמה בספרו "עקידת יצחק" כשם שכפרי אוכל מאכלים גסים והוא בריא. ואילו בן עיר לא הורגל במאכלים אלה ומזיקים לו, כך ישראל לפי זוך נפשותינו שהן נאצלות מתחת כסא הכבוד לא נוכל לסבול את הטומאה ומזיקות לנו. לא כן הגויים בשבילם הכל טוב, כי נפשם מגושמת ולא מזיק להם.
"אל תשקצו את נפשותכם בכל השרץ השורץ… ונטמתם בם"
העיר על כך בעל החפץ חיים. התורה פונה כאן באזהרה גדולה לבני ישראל אל תנסו בשום אופן לטמא עצמכם בנבלות וטרפות ובמיני מאכלות אסורים כי מטבע הדברים האדם מונע עצמו מאיסורים אלה כל עוד לא נכשל בהם בחיים. לעומת זאת הטועם דבר איסור פעם או פעמיים סופו שמתרגל לכך והאיסור נעשה לו כהיתר וכתוצאה מכך הוא שוקע במצולות הטומאה ומתקיים בו "ונטמתם בם".
משל לבעל חנות של בשמים שירד מנכסיו ונאלץ לפתוח לפרנסתו חנות לממכר עורות המעלים ריח רע. בהתחלה קצה נפשו של האיש מצחנת העורות שבחנותו אך ברבות הימים התרגל לריחות הרעים. עד שלא חש עוד בסרחונם של העורות כיוצא בכך, סיים החפץ חיים קורא למי שאינו נזהר כראוי במאכלות אסורים אפילו בשעת הדחק ליבו ונפשו מטמטמים והולכים עד שאינו מרגיש בסירחון הנבלות והטרפות הבאים לפיו.
הבן איש חי סיפר בעניין זה מעשה שהיה על שני שותפים שהפליגו בספינה עם סחורתם נקלעה הספינה לסערה עזה התורן נשבר והספינה נטרפה. שקעה במצולות. השניים חתרו במים הסוערים ונאחזו בקורת התורן שנכרתה לפניהם. לפתוה בשארית כוחם ונסחפו עימה לחוף שם אבדה הכרתם.
מצאו אותם דייגים מקומיים עוררו אותם והתחילו להמטיר עליהם שאלות. והדייגים דיברו ספרדית והם הבינו אותם כי שפתם הייתה איטלקית הבינו שהם נמצאים על אדמת ספרד.
כאשר החוק הספרדי עונש בשריפה כל יהודי שכף רגלו תדרוך בארץ זו. ידעו שחייבים הם להסתיר דבר יהדותם סיפרו שהם סוחרים איטלקיים שספינתם טבעה.
הדייגים הביאו אותם לכפרם וחילקו אותם לשתי משפחות. האחד מצא עצמו בבית משפחה חמה ודואגת. הביאו לפניו נזיד וכד יין והציעו את המיטה רעב היה אבל הנזיד טריפה, התנצל שעייף הוא והלך לישון ולא אכל מהנזיד. שקם בבוקר שוב הביאו לו טריפה, אך עצר עצמו ולא אכל את המאכל האסור.
ראה הדייג וניחש ושאל יהודי אתה. פחד האיש אוי לו אם יאמר שהוא יהודי. הבחין הדייג במצוקתו ואמר אל תירא גם אנחנו יהודים מן האנוסים, הלך למחבוא והוציא זוג תפילין וסיפר ששומרים הם שבת ומקפידים על כשרות. מיד קם הניצול והניח תפילין, השביע רעבונו וענה לשאלות בני הבית בענייני הלכה. והבין לשם מה נשלח לכאן.
ששב לכוחותיו דיבר עם מארחו שיסיע אותו ואת חברו לארצו ושם ישלמו שכרו. בהפליגם נאנח החבר אוי לי על השבועות בהם אכלתי טרפות ולא הנחתי תפילין.
גילה לו חברו ואני הביא אותי אלוקים לבית משפחת אנוסים שם אכלתי כשר הנחתי תפילין ולימדתי אותם דינים. שתק החבר התכנס בהרהורים כשהגיעו לעירם עלה אצל הרב וביקש להבין את משפט השם. מדוע האפליה? למה הכריחוהו ממרום לאכל טריפות ואילו חברו ניצל. אמר לו הרב הודה על האמת אם הייתה זו פעם הראשונה שהתגאלת במאכלות אסורים והאם זה פעם ראשונה שלא הנחת תפילין .
נבוך האיש והודה. פעם ביום קיץ טיילתי מחוץ לעיר והשמש קפחה על ראשי מסוחרר הייתי, מצאתי אכסניה נוכרית ובקשתי לשתות, מזגו יין צונן שכחתי איסור יין נסך ושתיתי, והיין פעל את פעולתו הוגש נזיד טריפה ואכלתיו, הציעו מיטה ונרדמתי ללילה ויום בלא תפילה ותפילין .
אמר לו הרב אם כן, משפטי השם אמת צדקו יחדיו … אם פעם עברת על כך מרצונך לא ראה הכרח להצילך בדרך נס ופלא. אבל חברך שהקפיד על כך ככל יכולתו שמרוהו מן השמים כשלא יכל להישמר מעצמו בדרך נס. ככתוב "רגלי חסידיו ישמור".
כמה לקח צפון בכך עבורנו: השומר אורחותיו נעזר ממרום.
שבת שלום ומבורך לכל בית ישראל וגאולה שלימה על ידי משיח צדקנו אמן.
הרב משיח מיכאלי מקרית מלאכי
