פרשת וירא
בכח הנתינה
פרשת השבוע פותחת באברהם אבינו שיושב בפתח האוהל ומחפש אחר אורחים שיבואו להתארח אצלו למרות מוגבלותו לאחר שמל את עצמו (בגיל 99). הקב"ה הביא על העולם שרב כבד, כדי שלא יהיו עוברי-אורח בדרכים ואברהם יוכל לנוח ולהחלים. אך הכאב שחש אברהם מברית המילה היה זעיר ביותר, בהשוואה לסבל שנגרם לו כשאינו מיטיב עם הזולת. לכן, כעת היה על הקב"ה לשלוח לאברהם אורחים, כדי לחסוך ממנו כאב נוסף! וכשהאורחים מגיעים ואברהם רואה אותם מרחוק אומרת התורה: " וימהר אברהם האוהלה אל שרה, ויאמר: 'מהרי שלוש סאים קמח סולת, לושי ועשי עוגות'. ואל הבקר רץ אברהם, ויקח בן בקר רך וטוב, ויתן אל הנער, וימהר לעשות אותו…" (בראשית י"ח). היחס המלכותי שמעניק אברהם אבינו לאורחיו, בהגישו להם את מיטב המאכלים שבביתו, האופן בו כל בני המשפחה משתלבים בקיום המצווה, ובנוסף, ההתלהבות הגדולה שהוא מגלה במהלך טרחתו, ולמרות היותו עשיר גדול עם עשרות עבדים – אינו בוחר לצוות עליהם שישרתו את האורחים ויגישו להם את הסעודה. מדוע? הדברים טעונים ביאור.
הסיפור מתחיל בכך שהקב"ה מתגלה לאברהם אבינו, שנוטש את האוהל בכדי לקבל את פניהם של האורחים שהגיעו. תארו לעצמכם שאתם מנהלים דיון חשוב עם ראש הממשלה, האם הייתם מעלים על דעתכם לומר לו: "חכה שניה, יש פה כמה אנשים זרים שעוברים בסביבה. אני אחזור אליך מאוחר יותר!". מה גרם לאברהם לחשוב שנטישת השיחה החשובה עם הקב"ה, היא המעשה הנכון שיש לעשותו?
התשובה היא פשוטה. קיימת חוויה שהיא אפילו חזקה יותר משיחה ישירה עם הקב"ה. והיא, להידמות לו! (כמאמר חז"ל על הפסוק "ולדבקה בו", הכיצד? משיבה הגמרא: להידבק בדרכיו, מה הוא רחום אף אתה רחום, מה הוא גומל חסדים אף אתה גומל חסדים, מה הוא ארך אפיים (סבלן ללא קץ), אף אתה…וכו'). בני האדם נבראו בדמותו של הקב"ה. וכפי שהקב"ה נותן באופן אינסופי, כך גם בני.
אנו טועים לחשוב ש"לתת" פירושו, להיפרד ממשאבים שנמצאים ברשותנו. אך ההפך הוא הנכון מציין הרב שרגא סימונס שליט"א במאמרו הנפלא. הנתינה ממלאת אותנו באנרגיות ומרעננת את נשמותינו. אברהם למרות מצבו הפיזי הקשה לאחר הברית, כשהאורחים עוברים על פניו, הוא רץ אליהם בכדי לקבל את פניהם! פרץ האנרגיה הפתאומי שלו מצליח להדביק גם את שאר בני המשפחה וגם הם ממהרים לקיים את מצוות הכנסת האורחים.
מובן שאנו צריכים להתייחס בנדיבות כלפי הזולת, משום שאכפת לנו ממנו. אך חשוב באותה המידה להתייחס לאופן שבו משפיעה "הנתינה" עלינו. היא הופכת אותנו לאנשים רגישים יותר, אכפתיים ובעלי רחמים כלפי הזולת. ובעצם, היא הופכת אותנו לדומים יותר לקב"ה.
הנתינה היא היסוד של כל מערכת יחסים בעולם. כאשר שני אנשים מתרכזים בנתינה הדדית, מערכת היחסים ביניהם זורמת בשני כיוונים – מקשרת, מחברת ומגבשת את הקשר ביניהם. לעומת זאת, כאשר ישנה התמקדות ב"לקיחה" זה מזה, הדינאמיקה פועלת בכיוונים מנוגדים – תופעה שיוצרת מתח, לחץ וריחוק בין השניים. טענה זו מובהרת היטב בפרשת השבוע שלנו, דרך הסיפור על העיר סדום.
בארץ ישראל קיימים שני ימים, שנהר הירדן מחבר ביניהם. ים הכינרת שנמצא בגליל, וים המלח שנמצא בדרום הארץ. כיוון שים המלח הוא המקום הנמוך ביותר בכדור הארץ (396 מטרים מתחת לפני הים), מים רבים זורמים לתוכו, אך אפילו טיפה אחת אינה יוצאת ממנו. חוסר היכולת שלו לתת מעצמו, העניקה לו את השם "ים המוות". העיר סדום ממוקמת לידו…!
באופן כלשהו העיר כבר הייתה הרוסה עוד לפני שהקב"ה הוריד אש וגופרית מן השמים. משום שכל חברה המוקיעה את חובת הנתינה לזולת, נמצאת כבר על הדרך הבטוחה לקראת ההרס העצמי שלה.
הבה נחשוב, כיצד באופן מעשי ניתן להפוך לאדם "נותן"? התשובה היא פשוטה: נתחיל לתת! הנתינה מובילה אותנו לאהוב את הזולת (עיין "מכתב מאליהו" ח"א). כאשר אני נותן לך, אני משקיע בך חלק מעצמי, ובכך הופך אותך ליותר יקר עבורי וקרוב ללבי. זוהי הסיבה שהורים אוהבים את ילדיהם יותר מכל דבר אחר. הילדים הם ההשקעה הגדולה ביותר שלהם.
השתדלו להידמות להקב"ה, והיו לאנשים "נותנים". עשו זאת מתוך התלהבות ובשמחה אמתית. עשו זאת כאילו חייכם תלויים בכך.
הרב יצחק גגולאשוילי הי"ו מרחובות
