פרשת ויחי
"ויכל יעקב לצוות את בניו ויאסוף רגליו אל המטה ויגוע ויאסף אל עמיו" (מט-לג)
אמרו חז"ל במסכת תענית (ה:) א"ר יוחנן יעקב אבינו לא מת, אמר ליה רב נחמן לרב יצחק וכי בכדי ספדו ספדניא וחנטו חנטיא? אמר ליה מקרא אני דורש ואתה אל תירא עבדי יעקב ואל תחת ישראל כי הנני מושיעך מרחוק ואת זרעך מארץ שביים מקיש הוא לזרעו מה זרעו בחיים אף הוא בחיים. ועוד אמרו חז"ל ברכות (יח:) על הפסוק: 'כי החיים יודעים שימותו' אלו הצדיקים שבמיתתם קרויים חיים שנאמר: ובניהו בן יהוידע בן איש חי אטו כולי עלמא בני מתי נינהו? אלא בן איש חי שאפילו במיתתו קרוי חי.
וחידוש נוסף מצאנו בדין זה בידוע מה שאמרו חז"ל בנדה (סא) כיון שמת אדם נעשה חפשי מן המצוות וכלל גדול הוא כל שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא אחרים ידי חובה (ר"ה כט). והנה מצאנו בגמ' כתובות (קג.) כי רבינו הקדוש לאחר פטירתו היה מגיע כל ערב שבת לביתו, ורעק"א בגיליון הש"ס מביא במקום את דברי ספר חסידים (סימן תתשכ"ט) שכתב וז"ל: 'ורבינו הקדוש היה נראה בבגדים חמודות שהיה לובש בשבת, ולא בתכריכין ולהודיע שהיה עדיין בתוקפו ופוטר את הרבים ידי חובתן בקידוש היום ולא כשאר מתים שהם חופשיים מן המצוות כי אם כחי בבגדים כמו שהיה לובש בחייו והצדיקים נקראים חיים אפילו במיתתם ופוטר בקידוש בני הבית'.
יוצא אם כן חידוש דין שהצדיקים במיתתם הם חיים ממש ופוטרים את הרבים ידי חובתם ולפיכך נקראו הצדיקים ישני עפר כי המיתה חשובה בעיניהם רק כשינה.
מסופר על אחד החכמים שהיה צריך להשתדל לטובת היהודים אצל המלך, באחת השיחות נסוגה השיחה על ענייני מיתה וקבורה, פנה המלך אל הרב ואמר לו, בא וראה עד כמה שונים אנו מכם, אצלנו כשנקבר אדם הריהו נקבר בבגד פאר ובתכשיטים ואילו אצלכם הוא נקבר בבגד פשוט ביותר, ענהו הרב: אצלנו המיתה קרויה 'שינה' (ישני עפר) וכשאדם שהולך לישון אין הוא מתלבש בחליפתו המהודרת כי שנתו זמנית היא ואולם אצלכם המיתה היא עולמית ונפרד הוא מכם בבגדי פאר.
וכן בג"מ כתובות (קג) מובא שבשעת פטירתו ציווה רבי לבניו כמה עניינים ובין היתר ציוום 'היזהרו בכבוד אמכם' ומגמרא זו הוציא בשלחן ערוך חידוש דין שלאחר מיתת האב דבר הגון הוא לכבד את אשת האב. וכבר תמה בספר 'ההפלאה' למה הרמב"ם השמיט דין זה ולא ציין דדבר הגון הוא לכבד אשת האב אחר מיתת האב וכצוואתו של רבי? ותירץ החת"ס דכיון דצדיקים במיתתם קרויים חיים נמצא א"כ דאשת רבי חייבים בכבודה כאשת אביו בחייו וא"כ אין ללמוד מרבי לשאר עלמא.
"הנה אנכי מת בקברי אשר כריתי לי בארץ כנען שמה תקברני" (נ-ה) ופרשו חז"ל: א"ר יוחנן אין כירה אלא לשון מכירה שנטל יעקב כל כסף וזהב שהביא מבית לבן ועשה אותו כרי ואמר לעשו טול זה בשביל חלקך במערה. ובגמ' סוטה (יג.) איתא שבא עשו ומנע את קבורת יעקב ועמד חושים בן דן ונטל וחתך את ראשו של עשו ונפל ראשו על רגלי יעקב וביארו חז"ל דעשו זכה שראשו יקבר במערת המכפלה משום מצוות כיבוד אב ואם שהיה בידו.
ולכאורה צריך ביאור מדוע לא זכה עשו שיקבר כל גופו בזכות מצות כיבוד אב ואם? ויש לומר, דהנה עשו מכר את הבכורה ליעקב ונחלקו המפרשים (רש"י ומהרש"א בסוטה יג.) האם מכר עשו את הבכורה ליעקב דהיינו שיעקב יהיה מעתה הבכור ולו יגיע שני חלקים ולעשו חלק אחד? או שעשו במכירה ויתר רק על התוספת שמגיע לו כבכור והסכים להשוות את חלקו לשל יעקב? ולדעה שסבירה ליה דיעקב הוא הבכור א"כ מגיע לו שני שלישים ולעשו שליש ויעקב שהביא כסף מבית לבן וקנה בכסף את השליש הנותר בידי עשו וזכה בקבר שלם, ועשו נקבר רק ראשו, שראשו של אדם הוא שליש גופו (כך מובא ביומא לא., ב"ב ק:, ותוס' עירובין צד ד"ה דאישתכח) וזכות כבוד אב עמדה לו שיקבר בחלק שהיה מגיע לו קודם שמכר חלקו בכסף מלא. וביאר הגר"א קוטלר דעשו בעל מדרגות גבוהות היה אלא שמעשיו היו מעשה רשע, לכן ראשו שבו המחשבה נקבר עם צדיקים וגופו לא.
חכם יוסף מודזגברישווילי הי"ו מלוד
