פרשת מטות מסעי
ואשה כי תדר נדר לה' (במדבר ל,ד)
בפרשת נדרים אנו מוצאים שוני בין איש שנודר לבין אישה שנודרת. בעוד שנדריו של איש אינם תלויים בשום גורם אחר, ועליו לקיים את מוצא פיו, נדרי האישה תלויים בדעת אביה או בעלה, ואינם חלים אלא בהסכמתם.
התורה מעניקה את מאזני השקילה לאב – על בתו, ולבעל – על אשתו, לפיהם יוכלו לשקול ולהחליט אם הנדר שלה ראוי ונכון, או לא. אם לדעתם היא נדרה נדר שאיננו ראוי – יש בידם לבטלו.
הדבר טעון ביאור: מדוע על איש שנודר, לא שייך שתהיה איזושהי סמכות עליונה, שתשקול אם הנדר שנדר הוא נדר שראוי לקיימו, או האם יש לבטלו במידה ואינו ראוי לקיום?
אלא ידוע שהאיש מצווה על תלמוד תורה. התורה שהוא לומד, מעניקה לו שיקול דעת נכון, להבין ולהחליט איזה נדר ראוי לנדור, ואיזה נדר עלול להפריע למהלך התקין של חיי היום יום שלו, ולכן אין מן הראוי לנדור אותו. לעומת זאת, אישה פטורה מתלמוד תורה, כמאמר חז"ל: "ולמדתם אתם את בניכם" (דברים יא,יט) – דרשה הגמרא "בניכם ולא בנותיכם" (קידושין ל,א). משום כך צריכה שתהיה סמכות מעליה, אביה או בעלה – שישקלו במאזני שכלם את מהותו וטיבו של הנדר – מתוך לימוד התורה, שהיא מעניקה ללומדיה שיקול דעת נכון ויכולת לכוון לסברא אמיתית.
אין כוונת הדברים ללימוד שטחי, לרכישת ידיעות. בלימוד שכזה גם אישה שייכת, שכן גם היא חייבת לדעת את כל ההלכות הנוגעות לה ולביתה, כמו הלכות שבת, בשר בחלב וכיוצא בזה. הכוונה היא ללימוד לעומקה של תורה בשקלא וטריא, לפלפל ולרדת לשורשי הדברים ויסודותיהם, להעמיק בכל פרט בסוגיה ולהבין את הדקויות שבכל דבר. על לימוד שכזה מצווה רק איש ולא אישה והוא הנותן לו כח לעשות חיל, להפעיל שיקול דעת נכון, מתוך סברא נכונה, ולהחליט אם מניעי הנדר רצויים או לא.
אישה בהחלט יכולה להיות חכמה גדולה ובעלת בינה יתרה, בה היא ניחנה יותר מן האיש. מכל מקום, את דקות הסברא, ניתן לרכוש רק באמצעות לימוד התורה בעיון אמיתי, שהוא נחלתו של האיש ולא של האישה.
ולפי זה יבוארו דברי הגמרא: "אשרי מי שבניו זכרים אוי לו מי שבניו נקבות" (קידושין פב,ב) – שמכאן למדים בין היתר שיכול להיות שיהיו לאדם בנים שהם בגדר "נקבות" ממש, זאת כאשר הם אינם לומדים לעמקה של תורה, אלא מסתפקים בלימוד שטחי, מבלי לעמול ולהתייגע להבין כל דבר מיסודו.
אין כל ספק כי גם לימוד של ידיעות בעלמא הוא דבר חשוב, אולם בלימוד כזה, גם אישה מצווה. ייחודו של האיש הוא כאמור, בלימוד מעמיק, מתוך חתירה מתמדת להבין את הסברות והדקויות המצויות בכל דין.
דימוי מלתא למלתא, ולאסוקי שמעתתא אלבא דהלכתא – כל אלו אינם שייכים באישה בשום פנים ואופן.
כמו כן, השוני הבולט בתורה בין נדרי האיש והאישה, מצביע על הבדל נוסף ומהותי שבין נפשותיהם.
חז"ל קבעו כי "לעולם יהא אדם זהיר באונאת אשתו, שמתוך שדמעתה מצויה אונאתה קרובה" (בבא מציעא נט,א). נפש האישה רגישה מאוד, היא נפגעת בקלות, ונושאת את עלבונה לאורך שנים. גם כשהחיים שבים למסלולם וכלפי חוץ הכל נשכח, בתוך תוכה היא לא שוכחת דבר. כך בנויה הנפש שלה, הנשלטת בכח הרגש. היא מסוגלת לאגור בקרבה לאורך שנים, רגשות מצטברים מכל מיני אירועים, ופתאום ביום אחד הכל פורץ בבת אחת.
לכן ייזהר האדם ביחס כלפי אשתו, שלא ליישן דברים, כי אחרי שהם יתקבעו בנפש האישה קשה יהיה להסירם. ואם האיש חושב בליבו שכעת פגיעתו טריה ואין ביכולת האישה להתפייס ויש להמתין לעת אחרת כאשר הכעס יפוג – טעות בידו! עלול להיווצר מצב שלא יהיה אפשר עוד לרפא זאת לעולם!
אותו דבר בנדרים – באפשרות האבא או הבעל להפר את הנדרים הם רק "ביום שמעו" – לאחריו לא תהיה עוד אפשרות כזאת.
הדברים אמורים בעיקר בין איש לאשתו, אולם לא רק! הם תקפים לכל מערכת יחסים: בין אבות ובנים, בין אדם לחברו ובין שכן לשכנו – עלינו להיזהר מכל הפגיעות שנראות קטנות. הקב"ה יצילנו מפגיעה בזולת ויזכנו לשמור על כבודו.
ח' יעקב מיכאלי הי"ו מאשדוד
